כשהגיעה העונה הראשונה, לא האמנתי שאפשר ליצור סדרה כל כך עמוקה.
כשהגיעה העונה השנייה, חשבתי שקשה יהיה להתעלות עליה.
וכשהעונה השלישית עלתה, אני מודה שהייתי סקפטית.
לשמחתי, טעיתי.
איזו עונה.....
אני מודה, אני לא מתחברת לכל הרעיונות הטיפוליים שמוצגים בה, והמשחק הוא לא מהטובים שראיתי.
ובכל זאת, יש בסדרה הזאת משהו יוצא דופן. היא חכמה, עמוקה, מרגשת, ומצליחה לגעת בשאלות הכי בסיסיות של החיים.
ממש לא במקרה (כנראה) היא פגשה אותי בדיוק במקום שאני מוצאת את עצמי יותר ויותר בשנה האחרונה - הכוח של אהבה והמחיר כשאין ממנה.
כבר בדקות הראשונות היה לי ברור שהעונה הזו הולכת לקחת אותי למסע.
היא נפתחת במילים של רילקה:
“כולנו נושאים את מותנו בתוכנו, כפי שהפרי נושא את זרעו.”
ובהמשך נאמר:
“כולנו יודעים שבמוקדם או במאוחר נביט בעיניו של המוות. ובכל זאת אנחנו בוחרים לחיות כאילו הרגע הזה לעולם לא יגיע.
ההישרדות וההתרבות הם דחפים חזקים, אבל יש דחף נוסף שמחבר אותנו לחיים ואלה לאלה - האהבה.”
מנקודת מבט התקשרותית, זה בדיוק הסיפור.
אהבה היא לא רק רגש. היא גם כוח ריפוי.
היא מה שמאפשר לנו להעז להיקשר, להישען, לאבד, להתאבל, לשמוח, להנות, ולהרגיש בטוחים וכתואה מכך - לבחור מחדש, לבחור לשנות, לבחור לחיות את חיינו מעבר להגנות שלנו.
כשאנחנו לא מצליחים לאפשר לאהבה להיכנס אלינו או לצאת מאיתנו, לא פעם אנחנו נשארים,אמנם, מוגנים יותר - אבל גם בודדים יותר.
העונה הזו עוסקת לא מעט בשאלה מה אנחנו "מוכנים לעשות" או יותר נכון רגילים לעשות, כדי להגן על עצמנו, ומה המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו מגינים על עצמנו מפני אהבה.
זו סדרה שמצליחה לפתוח את הלב, לעורר מחשבה, ולהזכיר לנו שבסופו של דבר, כמעט כל הסיפורים האנושיים חוזרים שוב ושוב לאותו מקום: הצורך לאהוב ולהיות אהובים.
אם אהבתם את שתי העונות הראשונות - אל תוותרו על השלישית.
אני מרגישה שבשנים האחרונות אני לומדת יותר ויותר שהפצע העמוק ביותר שלנו קשור לאהבה, אבל גם הריפוי העמוק ביותר שלנו עובר דרכה. אולי בגלל זה הסדרה הזו כל כך נגעה בי.
תגובות