"האני האחרת" - איך העבר שלנו מתבטא בחיינו היום?

אחת השאלות הכי נפוצות בקליניקה היא: ״תגידי, אי אפשר לטפל בעניינים האלה בלי לחפור בעבר? בלי לערב הורים?

מקור התמונה: www.netflix.com

התשובה הקצרה היא - לא. התשובה הארוכה היא: שגם אם לא נדבר על העבר, אי אפשר להתעלם או לשים אותו בצד, העבר תמיד נוכח בהווה שלך - במערכות היחסים שלך, בהרגלים, בדפוסים, במחשבות, בחלומות, בבחירות ובשאיפות שלך. העבר והשושלת ממנה באנו חיים ונוכחים בכל שדה של ההווה שלנו. בגוף ובנפש.

הסדרה הטורקית "אני האחרת" מביאה את סיפורן של שלוש חברות טובות והעבר שלהן ושל משפחותיהן, כפי שהוא מתבטא בחייהן בשלל צורות ודרכים. במבט ראשון, הסדרה עשויה להצטייר כסדרה קלילה, סדרת בנות שטחית, אך כבר בתחילתה אנו רואים שהיא מתמקדת בנושא חשוב כל כך בחיינו ובכל תהליך טיפולי - הנושא הבינדורי, המחירים שהעבר שלנו גובה כשהוא מתבטא בהווה שלנו. הסדרה מתחילה במשפט הבא:

״יכול להיות שהעבר שלנו מאוחסן איפשהו, גם אם אנחנו לא זוכרים אותו?״

אפשר היה לומר שזו סדרה שעוסקת בקונסטלציה משפחתית בעיקר, וזה אכן נכון, אבל בתור מטפלת ומדריכה הסדרה הזו מדגישה, מנכיחה ומביאה למרכז את היכולת שלנו לעבור תהליך, להתאבל ולרפא את העבר וההיסטוריה שלנו - ושל השושלת ממנה באנו.

מה הכוונה להתאבל?

רבים מאיתנו חושבים שתהליך של אבל הוא משהו שעוברים רק כשמישהו מת, אבל האמת היא שתהליך תרפויטי שלם כולל מתחילתו עד סופו שלבים של עיבוד, אבל (אובדן) וריפוי אשר קשורים בעבר ובהיסטוריה שלנו.

כדי להבין זאת לעומק נציין מודל קובלר-רוס - חמשת שלבי האבל הקלאסיים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ונבדוק איך הם קשורים לשושלת, להיסטוריה ולתהליך שאנו עוברים בקליניקה.

שלבי האבל - הכרה וריפוי בתהליך שלנו

"העבר בו לא הכרנו חוזר על עצמו במשך דורות, בצורות שונות. בניגוד לחשיבה המקובלת, זה לא דבר רע. זה מנגנון חיוני שפועל למען הישרדותנו. כי אלה שעברו את האפלה לפנינו מראים לנו גם את הדרך החוצה. " ההיסטוריה והעבר שלנו הם חלק כל כך משמעותי ממי שאנחנו. ההיסטוריה הקרובה: סבא סבתא, אמא, אבא, וכך גם ההיסטוריה הרחוקה יותר - דורות אחורה: אסונות אישיים, משברים משפחתיים, סודות, מלחמות, הגירה, אהבה ושנאה, בגידה ואובדן - הרישומים של ההיסטוריה שלנו נמצאים בתוך התאים שלנו, לרוב ללא מודעות הם משפיעים על ההווה ומתבטאים בו בדרכים מגוונות. חשוב להבין שהעבר מתבטא ונוכח בהווה משום שהוא מבקש הכרה וריפוי.

שלב ההכחשה

"זה שקשה לנו לזכור דברים לא אומר שאנחנו שוכחים אותם. המילים, התמונות והדחפים הקשורים לאירועים טראומתיים צצים מחדש בתור שפה סודית שמדברת על הכאב שאנו נושאים בתוכינו. שום דבר לא נעלם. אלה רק החלקים שמשתנים. " כשמדובר בעבר שלנו, רבים מאיתנו נמצאים בשלב הראשון – שלב ההכחשה. זהו שלב בו אנחנו לא בקשר עם העבר - הוא לא במודעות שלנו בכלל.

שלב זה יכול להתבטא בכמה סגנונות: 1. הסתרה - הורים רבים לא מספרים לילדיהם את ההיסטוריה המשפחתית שלהם, או מסתירים חלקים מהותיים ממנה, כיוון שהיא קשה, כואבת או מביישת, וזאת מאחר שהם מנסים למנוע כאב מילדיהם.

2. הדחקה - א.נשים רבים שוכחים ומדחיקים חוויות ואירועים כואבים שהתרחשו בילדותם.

3. התעלמות - יש הרבה שזוכרים או יודעים בדיוק מה קרה אך בוחרים להמשיך הלאה, להתמקד בטוב, לא להסתכל אחורה, לא להתעסק בזה. מתוך ניסיון לא לתת לזה להשפיע עלינו.

חשוב לי לומר שכל צורה של הכחשה כזו היא אנושית וטבעית ובהרבה מקרים גם הכרחית כמנגנון הגנה. "לא משנה מה קרה בעבר, אנחנו לא כאן כדי למצוא את האשם. אנחנו לא כאן כדי להאשים את המשפחות או את ההורים שלנו בטראומות או בבעיות שאנחנו חווים עכשיו. אנחנו לא כאן כדי להשתמש בהם בתור תירוץ לבעיות שלנו. אנחנו כאן רק כדי…לברר מה קרה."

שלב הכעס

שלב שני בשלבי האבל הוא שלב הכעס והוא עשוי להתבטא בכעס מודע ובכעס שאינו מודע. כעס מודע – מצב בו אנו כועסים על השושלת, ההיסטוריה ובעיקר על הורים שלנו על כך שהם "דפקו אותנו" ובגללם אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים היום. כעס לא מודע - עשוי להתבטא בשתי דרכים: הראשונה היא כעס לא מודע מודחק - מצב בו א.נשים לא כועסים בכלל על ההורים ומתייחסים אליהם כמו מלאכים. אין בהם גרם אחד של כעס, לא משום שאין כעס בכלל אלא משום שאלו א.נשים שהוציאו את הכעס מקשת הרגשות האפשרית והתנתקו מרגש זה או "לא מרגישים" אותו (דומה קצת להדחקה). אצל א.נשים אלו הכל מופנה להגיון. הראש והשכל למדו לתפוס את מקום הרגשות ובמקום רגשות יהיו משפטי הגיון כמו:

"אין שום סיבה לכעוס" או "אני לא מבינה למה אתה בוכה". אלו א.נשים ששומרים כל הזמן על פרופורציה, בדרך כלל מאוד מאוד מצליחים בלימודים, בעסקים.

הדרך השניה בה מתבטא כעס לא מודע היא בא.נשים אשר זועפים וכועסים כל הזמן. אלו א.נשים שמרוב כעס לא מודע - הכל מכעיס אותם. מתפוצצים מכל שטות.

הסיבה לכך היא שהכעס אינו מודע והם לא באמת מבינים למה הם כועסים, לפיכך נקלעים למעגל בו הם מבטיחים לעצמם שוב ושוב, שבפעם הבאה לא יכעסו, שבפעם הבאה לא יצעקו, וכו'.

בסדרה ניתן לראות בצורה ממש ברורה מי נמצא בשלבים הללו. מי מבין המשתתפים נמצא בשלב ההכחשה ומי בשלב הכעס, וכמה מורכב עבורינו לצאת מתוך העמדות המורגלות שלנו.

שלב המשא ומתן

"אם אנחנו כל הזמן חיים מחדש את אותם הדברים, או משחזרים את אותם הדברים בדרכים שונות, יכול להיות שפצע בלתי ידוע מהעבר הוא הסיבה לכך?

הייתכן שפצע מהעבר, מלפני דורות, הוא הגורם למערכות היחסים ההרוסות שלנו, לאובדנים החומריים והרגשיים שלנו?"

שלב המשא ומתן (נקרא גם שלב המיקוח) הוא השלב בו אנו מנסים להתווכח, להתמקח, לנסות לדחות את הבלתי נמנע (שהוא במקרה שלנו - התמודדות עם העבר). שלב המשא ומתן הוא השלב בטיפול או בחיים שבו יש פירצה או סדק: אנו מתחילים להבין ולראות את הקשר בין העבר להווה. לפעמים יהיה זה השלב בו ניבהל מאוד מאיך שאנחנו מתנהגים "בדיוק כמו ההורים שלנו" למרות שהבטחנו לעצמנו שלא, שלב בו אנו ניווכח שלמרות שעשינו הכל אחרת נפלנו לאותו דפוס - בחרנו את אותם בני זוג, בחרנו בחירות שהתבררו כהרסניות לנו, ועוד. שלב מספר שלוש - שלב המשא ומתן הוא שלב מתקדם ומודע יותר. אם שלבים 1 ו-2 (הכחשה וכעס) היו שלבים הישרדותיים ופחות מודעים, שבחרנו בהם על מנת להגן על עצמנו, הרי ששלב 3 מגיע אחרי ששלבים 1 ו-2 מתערערים וכבר לא עובדים לנו: כבר אי אפשר להתכחש, כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לכעוס או לא לכעוס כפי שהיינו רגילים. זה לא עובד. משהו אחר מתבקש. למעשה, שלב המשא ומתן הוא הזדמנות - יש סדק של הכרה, יש התחלה של מודעות ודברים צפים על פני השטח כך שאי אפשר להתכחש - קמה לנו אפשרות להתחיל לעשות אינטגרציה, תהליך של ריפוי עם ההיסטוריה והשושלת שלנו. שלב הדיכאון (ורגשות נוספים)

"מה אם נוכל לשנות את כל זה אם נכיר בפצע ונקבל אותו?"

במודל הקלאסי השלב הרביעי נקרא שלב הדיכאון אך אני קוראת לו שלב הרגשות. זהו שלב בו אנחנו מתחילים ליצור קשר עם העבר ולעבד ובעקבות כך מתחילים להיכנס לחיים שלנו רגשות שלפני כן לא היה להם מקום או שהיה להם יותר מדי מקום (למשל, במקרה של כעס תמידי בלתי נשלט). בשלב זה אפשר יהיה לראות דיכאון, זעם, עלבון, פגיעה, עצב. זהו שלב בו ניתן רגע לעצור, להבין ולהכיר את עצמנו, לפתח אמפתיה כלפי ההורים שלנו. להבין את השושלת ממנה באנו. זהו שלב של הבנה שיכלית, ריגשית וחווייתית. אם נוכל לעשות מקום לכל הרגשות האלו לעלות בהקשר הנכון - בהקשר של מה שקרה בהיסטוריה, נוכל להתחיל לקבל, לרפא. כל מה שהשפיע בצורה לא מודעת יקבל סוף סוף שם, מקום, הכרה. שלב הקבלה והבחירה

"כשנעשה עוול לאחד מאבותינו, לעיתים אנחנו שמים את עצמינו בנעליו. ״תראה. אני בדיוק כמוך. גם אני אסיר. אני רחוק מהילד שלי בדיוק כמוך. גם אני קורבן. חוויתי אבידות בדיוק כמוך.״ זה מה שאנחנו אומרים על מנת לכבד אותם. כמובן שאנחנו בכלל לא מודעים למה שאנחנו עושים. אבל אפשר לשבור את המעגל. כי זה היה מהלך החיים שלהם, לא שלנו. " בשלב זה שואלים בסדרה - האם אפשר לעצור כאן? האם זה מספיק להבין את ההיסטוריה שלנו? התשובה היא חד משמעית לא. עלינו לעשות את השלב הבא. את התנועה הבאה.

השלב החמישי והאחרון הוא שלב הקבלה. עבורי המילה קבלה אינה מספיקה, לכן אני מוסיפה לה את המילה בחירה. שלב הקבלה והבחירה. זהו השלב בו אנו מקבלים באמת את ההיסטוריה שלנו, את מה שקרה בשושלת שלנו, להורים שלנו, ולנו. לאחר הקבלה העמוקה עלינו לבחור - האם נקבל את העבר ונמשיך לשחזר את הדפוס או הנושא של אבות אבותינו ושלנו? או האם נקבל אותו ונבחר עבור עצמנו משהו אחר? "רק כשנתחבר לסיבות שמאחורי הפחדים והתסמינים שלנו, נהיה פתוחים לפתרונות חדשים."

משל עץ הזית - איך הכרה וקבלה של העבר משפיעים עלינו בהווה?

אחת הדמויות הראשיות בסרט היא דמות של רופאה כירורגית, מישהי שמאמינה בכל ליבה במדע, בנתונים, בהוכחות ונמצאת בהתנגדות גדולה מאוד בפרקים הראשונים לעצם הרעיון שהעבר משפיע או מתבטא פיזית ורגשית בהווה. בסוף הסדרה, לאחר שהיא מקבלת ועושה עבודה מול העבר שלה, המטפל מראה לה את עץ הזית ומסביר לה איך הריפוי של העבר והשושלת משפיעים ועובדים: "העץ הזה הוא בן 50 או 60. השורשים מתחת לאדמה גדולים לא פחות מהעץ. אם השורשים שלו חולים, יש טעם לטפל בענפים? לא. אם השורשים גוססים, הוורידים שלו יסתמו. אם הוורידים שלו יסתמו, התאים ינותקו מהתזונה. והתאים הסובלים מתת-תזונה לאט לאט מתחילים…" "תארי לעצמך את הזית הזה - זה עץ המשפחה שלך. יש ורידים שמזינים אותך, מלמטה ועד למעלה. הוורידים האלה נושאים סיפורים, כאב, עושר ואוצרות. אמא שלך, אמא שלה ואמא שלה… קשרים בלתי נראים קושרים את כולכן. התעלמות מהקשר הזה היה כמו להתעלם מהצד הנשי שלך. הצד הנשי שלך הוא היצירתיות שלך, החמלה שלך, היכולת שלך לאהוב ולהיות נאהבת. מה שאנחנו עושים שם הוא למצוא את שורש הפצע ולגעת בו." אבל איך? שואלת הרופאה והמטפל מניח את גלעין הזית בכף ידה.

סיכום - התהליך הטיפולי והעבר שלנו

הדרך להכיר, להעמיק, להתמודד, להתאבל, לקבל את העבר שלנו היא דרך שנעשית בקליניקה בשלבים, בקצב הנכון והמדוד לכל מטופלת ומטופל. אנחנו לא באמת בוחרים את המשפחות והשושלת שלנו, אבל אנחנו יכולים לבחור להכיר אותם, להכיר בהם, להבין איך זה משפיע עלינו היום, להסכים להרגיש, לקבל ולבחור מחדש. בסופה של הסדרה המטפל מזכיר לנו שהשושלת שלנו נושאת לא רק כאב, טראומה ואובדן - היא נושאת גם מתנות. המתנות הן הכוחות, המשאבים, כל הדברים הטובים שהשושלת שלנו נותנת לנו. ולמקרה שלא היה ברור עד עכשיו - "אני האחרת" סדרה מומלצת ממש!

כל הציטוטים הם מהסדרה