הייתי לאחרונה בהופעת הסטנדאפ של אודי כגן ומאז בוער בי לכתוב עליה.
בפרסומים כתוב - "סטנדאפ", אבל בהרגשה שלי שווה למצוא לזה מינוח אחר או לפחות מינוח נוסף.
מעבר להיותו מצחיק ומוכשר ממש, כגן שם במרכז המופע שלו את המאבק הפנימי שיש לכל אחד מאיתנו, ואת המאבק החיצוני שיש לכולנו מול העולם: הילדים, בני הזוג, ההורים והחברים שלנו.
ברור שכולנו חווים את המאבקים הללו, אבל כשאודי כגן יושב ליד פסנתר ומדבר על התקפי חרדה, ומדבר בפתיחות מלאה על הפוסט טראומה שלו מהשירות הצבאי, הוא עוזר לנו להבין עד כמה המאבק והדרך של אנשים פוסט טראומטיים שונה ומאתגרת.
מה שכגן עושה במופע שלו הוא דבר חשוב מאין כמותו - הוא מנרמל את ההתמודדות ואת הקושי, הוא מספר בחופשיות על הפוסט-טראומה ובכך הוא לא רק נותן הכרה ומקום להתמודדות שלו אלא הוא גם מעודד עוד ועוד אנשים לצאת מהארון הפוסט-טראומתי ולדבר על פוסט טראומה, לא להתבייש בה, ללמוד כיצד לחיות איתה. זה נוגע בי עמוק במיוחד משום שאני פוגשת בקליניקה הרבה מתמודדים עם פוסט טראומה צבאית שכל כך קשה להם לדבר על זה, לספר על זה, שהתרגלו במשך שנים או אמרו להם "לא לעשות מזה עניין", "להמשיך הלאה", שלא הצליחו ולא העזו לבקש עזרה ולהגיע לטיפול עד שזה נהיה ממש בלתי נסבל. המופע של אודי כגן עושה שירות חשוב להרבה מתמודדים ומתמודדות עם פוסט-טראומה במדינה שלנו. הדרך בה כגן מעביר את המסר הכל כך עמוק, היא דרך הומור, אבל אני מודה שברחו לי במופע הזה גם כמה דמעות.
אני ממליצה לכן ולכם לראות את המופע הזה אם טרם ראיתם.