לכולנו ברור שהשמירה על הכללים האתיים מהווה מצע למרחב בטוח עבורנו ועבור המטופלים שלנו.
עם השנים כמדריכה, אני רואה כי חסר לנו ידע בסיסי על מרחב בטוח. על המשמעות העמוקה שלו בקשר הלא-סימטרי של יחסי מטפל/מטופל.
אנחנו מודעים לשחור וללבן - ברור לכולנו, כי מטפל או מטפלת לא מגיעים לסיטואציה מינית עם מטופלים .לעולם! אך מה קורה באזורים האפורים או באזורים שמכילים צבעים נוספים? מה קורה לגבי נושאים שלא מרגישים כ-טאבו, אך עלולים להיות תחילתה של נפילה.
הגבולות הברורים לגבי 'מה לא נעשה עם מטופל' או 'מה לא אתי לעשות עם מטופל', ברורים לכולנו, אך מה קורה כשהגבולות מטושטשים?
הבלוג הזה עוסק בעיקר בגבולות המטושטשים, במה קורה בשטחים האפורים, וכמה חשוב לפתח, כמטפלים, הקשבה עמוקה למדרונות חלקלקים, אליהם כולנו עלולים להחליק.
הבלוג הזה עוסק באחריות שלנו, כמטפלים, לפתח מיומנות הקשבה מיוחדת, לאזורים בהם מתחילות, מבצבצות דילמות הקשורות למוסר ומרחב בטוח.
הבלוג הזה עוסק בעיקר בשאלות עמוקות, כמו: כמה מודעות יש לנו באופן אישי ולמרחב המקצועי הסובב אותנו (מדריכים, קולגות, קבוצות הדרכה, קבוצות בפייסבוק) לנושא?
כמה מודעות יש לנו, לעובדה שדילמות הקשורות למרחב בטוח מתרחשות בקליניקה על בסיס יומיומי?
יהודית אכמון, גבי שפלר וגבריאל וייל כתבו את ספר "מקצועיות אתית בפסיכותרפיה", שבעיניי הוא חובה למטפלים ומטופלים.
בספר הם יצרו מודל של 7 שלבים לפתרון דילמות אתיות.
השלב הראשון הוא: "סימני אזהרה לאפשרות קיומה של בעיה אתית".
אכמון, שפלר ווייל טוענים בספרם כי ראשית על מנת לפתור דילמות אתיות עלינו לפתח מיומנות זיהוי. עלינו להיות בתודעה גבוהה כי דילמות אלו מתרחשות ולהיות עירניים כדי לזהות אותן.
בנוסף הם מעלים נקודה חשובה הטוענת כי, כשנבדקו סוגיות אתיות, בדיעבד, נראה בבירור כי היו שם סימני אזהרה, אך כמטפלים לא הבחנו בהן, לא היינו במודעות.
אכמון, שפלר ווייל מציגים בספרם מספר נורות אזהרה כשלב הראשון בין שבעת השלבים לפתרון דילמות אתיות:
כשאנו נכנסים מראש לסיטואציה שנחשבת לסוגיה אתית, אנו נוטים "להקטין" את הסוגיה האתית ויש לנו תחושה שאנו יכולים "להסתדר" עם הסיטואציה.
דוגמאות נפוצות: כאשר נוצרות בקליניקה סוגיות של יחסים מקבילים, כשעולה נושא של פגיעה בסודיות, כאשר אנו נכנסים לקשר אינטימי עם מטופלים או מטופלות, כשאנו מעגלים פינות או משקרים או בוחרים לומר חצאי אמיתות.
כשאנו פועלים מתוך מקום שלא תואם את האג'נדה שלנו. יש לציין כי לא כל פעולה שלא תואמת את האג'נדה שלנו היא הפרת כללי האתיקה. אם אנו מעבדים לעומק תוך כדי חשיבה והעמקה בסוגיות הקשורות לפגיעת המרחב הבטוח כתוצאה מהפעולות שלנו וכמובן שעדיף לעשות זאת תחת הדרכה, ולא לבד - סביר להניח שלא תהיה הפרה.
דוגמאות נפוצות : כשאנו בוחרים לוותר על תשלום, כשאנו מעבירים את שעת הטיפול לסוף היום, כשיש מגע בלתי הולם ביננו לבין המטופלים או המטופלות, כשהמפגשים עוברים להתרחש במקומות שהם לא הקליניקה, כמו בתי קפה ועוד.
כשעולה נושא של גבולות שנחצו. אנו מדברים בנקודה זו על חלקים הקשורים להפרה של החוזה הטיפולי הקשור ל – setting.
דוגמאות: שינוי בזמנים של הסשן – קיצור או הארכה של המפגש.
שינוי במרחב הפיזי של הפגישות – נפגשים במקום שהוא חיצוני, ולא בקליניקה.
שינוי בנושא התשלום – ויתור על תשלום, הנחה שלא נבדקה ועובדה במרחב הטיפולי וההדרכתי וכד'.
כשהמטפל או המטפלת בוחרים לשתף מטופלים בקשיים אישיים.
כשמגיע שדה של הסתרה. כשהמטפל או המטפלת מתחילים להסתיר אינפורמציה משמעותית. רגשות שעלו תוך כדי הסשנים או בין המפגשים או מחשבות הקשורות לתהליך עם מטופל. הסתרה היא נורת אזהרה גדולה ומשמעותית עבורנו, המטפלים.
רגש חזק שקשור להסתרה הוא בושה. המטפל מרגיש בושה לשתף ועל ידי כך מגדיל את האפשרות לפגיעה במרחב הבטוח.
כשעולים בתוכנו רגשות עזים שליליים או חיוביים כלפי נושאים או מטופלים.
שאלות שיכולות לשמש לנו כנורות אזהרה הן: "האם נכון למרחב הבטוח של המטופל אם אמשיך לטפל בו למרות שהתאהבתי בו", "האם עליי לקבל לטיפול בן או בת של מכרים שאני מאוד אוהבת".
שאלות שמעורבות בהן מילים של רגשות חזקים – מצריכות הדרכה ובדיקה לעומק.
כשאנו פועלים מתוך מקום של לחץ או בניגוד ליכולת המקצועית שלנו.
דוגמה קלאסית – כשמטופל מביע בפני המטפל (הפרטני) שלו את הרגשת הקרבה והביטחון שהוא חש כלפיו וכלפי התהליך, וכתוצאה מרגשות אלו הוא מבקש שהמטפל יעניק לו ולבת זוגו טיפול זוגי.
כשאנו מנצלים באופן מודע או לא מודע את הכוח שנוצר במערכת היחסים הייחודית בין מטפל למטופל.
דוגמאות: כשאנו מביעים מול מטופל דיעה נחרצת שלנו לגבי דילמה שהוא חווה כרגע בחייו. בקשות של המטפל מהמטופל הקשורות לצרכים של המטפל (לדוגמה, אם המטופל טכנאי ממזגנים והתקלקל לי המזגן בקליניקה). אנו אמורים להגיע לקליניקה כשהצרכים שלנו מלאים ומסופקים.
האחריות היא שלנו – שלנו בלבד.
מטופלים רבים יחשבו שכשהם נענים לנו מתרחש תהליך מייטיב - אך זוהי נורת אזהרה מובהקת לפגיעה במרחב הבטוח.
נקודת זו היא חשובה מאוד, כיוון שפעמים רבות המטפלים עצמם, אינם מודעים לניצול הכוח, ואינם לוקחים בחשבון את הפגיעה שעלולה להתרחש במרחב הבטוח.
הספר של אכמון, שפלר ווייל הוא אבן פינה עבורי. כולי תקווה שנשארתי כמה שיותר נאמנה למקור.
דנה קיסרי - הדרכות למטפלים
050-5600770