זה לא פוסט על להפוך את הלימון ללימונדה,
זה פוסט על תהליכים בחיינו.
את עץ הלימון הזה קיבלתי לפני 25 שנה.
הוא הגיע בעציץ, ובמשך כמה שנים הוציא לימונים בכל שנה.
הוא עבר איתי דירות וערים בעודו בעציץ ונראה היה שהוא עומד בכל השינויים והמעברים.
אבל אז לפני 12 שנה הוא הפסיק פתאום להוציא פירות.
הוא נשאר אמנם ירוק ויפה אבל לא הוציא פירות בכלל.
ראיתי אותו. כל יום דיברתי אליו, בדקתי מה קורה איתו, והוא בשלו -
ירוק, אך נטול פירות.
הרגשתי צורך לעשות משהו, לעזור לו. העברתי אותו לעציץ גדול יותר,
דישנתי, והוא בשלו.
לפני 6 שנים העברתי אותו לאדמה בחצר. והוא? בשלו, כמובן.
במשך 3 שנים עדיין לא הוציא פירות.
אבל אז… לפני 3 שנים הוא פתאום הוציא לימון אחד.
רק אחד. יחיד ומיוחד.
בשנה שאחר כך יצאו עוד כמה לימונים.
והשנה?
השנה העץ מלא בפירות צהובים, בשלים, יפים ומלאים מיץ טעים.
למה הפסיק פתאום? למה חזר פתאום להניב פירות?
לעולם לא אדע בדיוק.
אבל זה מזכיר לי משהו חשוב על "הוא בשלו" הזה,
על התהליכים שלנו ועל תהליכים שאנו מלווים בקליניקה:
הדרך עשויה להיות ארוכה ולמשך שנים נטולת פירות.
לא תמיד נדע מה גרם לפירות לצמוח או מה גרם לעץ להפסיק להצמיח פירות.
חלק גדול מהעבודה שלנו הוא להשקות, לשמור על הירוק, לשמור על הקשר עם העץ, ההזנה והמשאבים.
חלק גדול מהעבודה שלנו הוא להמתין לפירות, להאמין שהם יבואו, גם כשאין ודאות האם ומתי.
לפעמים נשקיע ונעשה ולא יקרה כלום ונחווה מן מצב כזה של "הוא? בשלו".
כי לפעמים זה קורה פתאום שהפירות נעלמים או לא מגיעים, למרות שהשקינו, דישנו ועשינו הכל.
למרות שרצינו ממש.
לפעמים אנחנו מאבדים אמונה שזה כבר יקרה. מתרגלים למצב הקיים.
ולפעמים פתאום לימון אחד מופיע, ועוד לימון אחריו, ואז העץ שופע ובשל.
אז מזכירה לעצמי, ומזכירה לכם - בין אם זה בתהליך שלכם, של מטופל או מטופלת:
לשמור על הירוק, להאמין, להסכים להמתין, להישאר בקשר.
דנה