בחרתי הפעם לכתוב על נושא חשוב ממש שמוכר לנו מאוד, הן כמטפלים והן כמטופלים:
מתישהו בתהליך הטיפולי, מטופלת או מטופל מבקשים לעבור לטיפול פעם בשבועיים, במקום טיפול שבועי.
מה עושים עם בקשה כזו? איך בוחנים אותה? מתי נאשר ומתי לא? ומהן המשמעויות של מעבר כזה בקשר הטיפולי ובתהליך?
איפה היינו? איפה עצרנו?
לרובנו ברור וידוע, מהלימודים, מההדרכה, מניסיון - שמעבר לפעם בשבועיים אינו אידיאלי בלשון המעטה. הפחתת תדירות המפגשים פוגעת ברציפות התהליך, בקשר הטיפולי ולא משרתת לא את המטופל ולא את המטפל. לרוב, מעבר לטיפול פעם בשבועיים מייצר פער גדול מדי שקשה להשלים אותו. כאשר אנו נפגשים רק אחת לשבועיים מושקעת המון אנרגיה, הן מצד המטופל והן מצד המטפל, להשלים פערים, למסור מידע על כל מה שקרה, כך שכמעט רוב הטיפול מושקע בכך. נוסף על כך, כאשר טיפול מתקיים אחת לשבועיים קשה לשני הצדדים לזכור איפה הפסקנו או להמשיך מנקודה חשובה שעצרנו בה. הקשר הטיפולי מאותגר יותר, משום שנוצר מרחק שהוא גם אובייקטיבי וגם מרחק רגשי. במקרים רבים, המעבר לפעם בשבועיים יביא בסופו של דבר לסיום הטיפול, ל"מיסמוס" ו"פספוס" ביכולת להעמיק, לגעת ברבדים סמויים ולשמור על קשר טיפולי קרוב.
אבל את כל זה אתם כבר בטח יודעים או לפחות ניחשתם שאכתוב. בין אם אתם מאפשרים לעבור לתדירות של פעם בשבועיים ובין אם אתם מעדיפים לעשות זאת רק במקרים שאין ברירה, הסיטואציה והבקשה הזו בתהליך בוודאי מוכרות לכם.
להתבונן על הבקשה דרך הקשר הטיפולי
כדי להתבונן על הסוגיה הזו לעומק אני מציעה שנתבונן על עצם הבקשה ונבחן אותה דרך המשקפיים של הקשר הטיפולי ומה שקורה בתהליך. כאשר מטופל או מטופלת יביעו רצון לעבור לפעם בשבועיים, הבקשה הזו תמיד תהיה מעוגנת בסיבה מוצדקת למדי שיש לה עוגן במציאות. לפעמים זה עקב קושי כלכלי, פיטורים מעבודה, לפעמים זה עקב מעבר דירה, לפעמים עקב תחושה שכבר הגענו לשלב שאפשר להוריד תדירות. בכל מקרה, חשוב לומר שהסיבות לבקשה כזו מצד המטופלת או המטופל תמיד יהיו סיבות טובות ואף מוצדקות.
הענין הוא, שמתחת לכל סיבה מוצדקת נמצא הרובד של הקשר הטיפולי ומה שקורה בתהליך, ולכן עלינו להסתכל גם על הבקשה, גם על הסיבות המוצדקות שמעוגנות במציאות, וגם - על הרובד הסמוי יותר של הקשר והתהליך.
לגבי רובד הקשר והתהליך עלינו להתבונן ולשאול: למה הבקשה הזו עולה עכשיו? מה קורה בקשר ביני ובין המטופל? מה קורה בדיוק עכשיו בתהליך הטיפולי? ומה קורה במציאות של המטופלת, בחיים שלה, בשלב הזה, שקשור ומהדהד זאת?
שינוי תדירות הטיפול קשור לסטינג, למסגרת הטיפול, וכמו כל שינוי שמבקשים לעשות במסגרת ובסטינג אנחנו נבחן את הבקשה לעומק ונבדוק: מה יושב מתחת? למה עכשיו? האם זה משרת את התהליך ואת המטופל או האם זה פוגע? במקרים רבים נגלה (לפעמים בעזרת ההדרכה המקצועית שלנו) שלצד הסיבות הטובות שיש במציאות לבקשה לעבור לפעם בשבועיים, יש גם סיבה עמוקה נוספת שקשורה לקשר ולתהליך.
לפעמים, באופן מודע או לא מודע, מטופלים יבקשו להוריד את התדירות של הטיפול משום שמשהו בטיפול לא מרגיש טוב או מדויק. לפעמים זה יהיה, כי יש בקשה או בעיה שהם לא מצליחים להעלות מולנו כמטפלים, לפעמים זה יקרה כי פספסנו אותם באיזו נקודה והם נעלבו או נפגעו, ברגע שיש איזו חריקה או פגיעה בתחושת המרחב הבטוח ובמוגנות, המטופל יגיב לכך גם אם זה יקרה באופן לא מודע בכלל. במקרים אחרים, תיתכן בקשה לעבור לפעם בשבועיים בדיוק כשהגענו או כשאנחנו עומדים להגיע לנושא מהותי, לרובד עמוק יותר שעשוי להיות מטרגר או שהוא מפחיד עבור המטופל. במקרים כאלו מערכת העצבים של המטופל מאותתת ומגיבה לשדה הטיפולי עוד הרבה לפני שהנושא הרגיש מגיע או מדובר בקליניקה.
מקרה נוסף שהוא טבעי ונפוץ הוא שמטופל מבקש לעבור לפעם בשבועיים משום שהוא מרגיש מיצוי של התהליך הטיפולי, אך לא נעים לו או שהוא חושש מדי להפסיק את הטיפול. המעבר לפעם בשבועיים מייצר איזו הכנה לפרידה או מותח את התהליך לסוג של פרידה ארוכה, ולכן זו אופציה שעלינו לקחת בחשבון, שאולי הטיפול הגיע לכדי מיצוי.
לשהות עם הבקשה, להעמיק בה
ההזמנה שלי אליכם כאשר מטופל מבקש לעבור לפעם בשבועיים היא לעצור רגע, לשהות עם הבקשה, לבחון אותה לעומק, לקחת אותה להדרכה ולשאול - מה עוד יש שם? מה יש חוץ מסיבות מוצדקות ונסיבות שמחייבות? מה קורה כרגע בקשר הטיפולי? האם יש משהו שלא מצליח להיאמר? האם יש משהו בקשר שמרגיש למטופל לא בטוח, מהיר מדי, או מסוכן? האם נפגע האמון בינינו? האם המטופל פשוט מרגיש מיצוי ואולי הגיע הזמן לסיים את הטיפול?
אחרי שהעמקנו בשאלות האלו עלינו בעצם להחליט איזו תשובה לתת, איך לנהוג.
עלינו לקבל החלטה מקצועית: האם זה ישרת את התהליך ואת המטופל לעבור לפעם בשבועיים? ואם כן לאיזו תקופה נעשה זאת? או האם זה יפגע בתהליך ולכן עלינו להמליץ שלא לעשות זאת?
במקרים בהם אני מרגישה ומבינה לעומק שמעבר לפעם בשבועיים אינו נכון, אינו מיטיב עבור המטופל ויפגע בתהליך - אני מתקשרת זאת מול המטופל ומשאירה לו לבחור אם להישאר על פעם בשבוע או לסיים את הטיפול בעצם. כמובן, יש מקרים בהם אסכים למעבר לפעם בשבועיים, אך אלו מקרים מאוד ספציפיים ובדרך כלל אני תוחמת אותם בזמן, ומחליטה עם המטופל על תקופה בה ננסה ונבחן איך זה עובד. ניקח לדוגמא מצב בו מטופלת פוטרה מעבודתה: ברור מאליו שאני רוצה לעזור ולא רוצה שהיא תוותר על התהליך הטיפולי בדיוק עכשיו. במקרה כזה, אבחן קודם כל את טובת המטופלת וטובת התהליך ואבדוק עם עצמי ובהדרכה, לאיזו תקופה נכון לתחום תדירות כזו. כלומר, גם אם הנסיבות ממש מוצדקות ואני ממש רוצה לתמוך בה - בעיני להמשיך פעם בשבועיים מעבר לתקופה מסוימת לא ישרת את התהליך שלה ואת היכולת שלי לעזור לה להתמודד עם האבטלה, עם חיפוש עבודה, עם הצמיחה שלה. ברמה העמוקה יותר, אני צריכה לבדוק שאני לא מסרסת או מגוננת על המטופל בנכונות שלי לרווח את המפגשים, משום שזה עלול לפעמים לפגוע ביכולת שלו ובמוטיבציה לגדול, להתמודד, לדאוג לעצמו לפרנסה ועצמאות כלכלית.
האחריות המשותפת והמחויבות לתהליך הטיפולי
כדי להסביר עוד יותר לעומק מדוע אני מעדיפה שטיפול לא יגיע לפעם בשבועיים אני רוצה להציע נקודת מבט שבוחנת את הנושא בעיניים של אחריות מקצועית ואחריות משותפת לתהליך הטיפולי.
טיפול הוא תהליך עמוק ורציני. הבחירה של המטופלת או המטופל להתחיל טיפול היא בחירה רצינית ומשמעותית. הבחירה שלי לטפל במטופל או במטופלת האלה רצינית ונושאת אחריות עמוקה גם כן.
כשאנו מתחילים תהליך טיפולי אנחנו באים בכוונה להעמיק, לעבוד, להיות בפגיעות, בהתמסרות ובאחריות מלאה. השדה הטיפולי הוא שדה רגיש ועדין, אנחנו נוגעים יחד בנושאים שבריריים, מהותיים שקשורים לעצם קיומנו, לדרך שלנו בעולם, למערכות היחסים הכי קרובות שלנו ולקשר שלנו עם עצמנו ועם העולם.למעשה, תהליך טיפולי זו התחייבות, התמסרות ואחריות, הן של המטפל והן של המטופל.
מצד אחד - המטופל מגיע, מחוייב, חוקר ובודק את עולמו הפנימי, מתמודד עם נושאים, רגשות ואתגרים לא פשוטים בכלל. מצד שני - אני, כמטפלת, מחזיקה אותו ואת התהליך בשעה הטיפולית עצמה, וכן בהמשך השבוע בליבי ובמחשבותי.
אני הולכת להדרכה, אני בודקת את עצמי שוב ושוב - האם הההתערבויות שעשיתי היו מיטיבות איתו? אני בוחנת מה עוד אני יכולה לעשות כדי להביא את התהליך למקומות עמוקים יותר, אני בוחנת האם אני הולכת מהר מדי או לאט מדי, מה הכי טוב כרגע, ועוד.
גם המטופל לוקח איתו את הטיפול כל השבוע, חושב על מה לדבר בפעם הבאה, בוחן את חייו ומתבונן איך הנושאים שהעמקנו מהדהדים ביום-יום.
בשורה התחתונה, טיפול הוא הרבה מעבר לשעה בשבוע, זה תהליך עמוק. זו עבודה.
ולכן הפעימה השבועית היא כל כך חשובה, היא כמו מנגינה, יש ביט - אחת לשבוע נפגשים. זה בדיוק הזמן שנמצא מתאים מזה שנים לקצב הייחודי והמתאים ביותר לפורמט הזה.
חשוב לי לציין שאיני מדברת כאן על טיפול שדורש יותר מפעם בשבוע במקרה של הפרעות אישיות המצריכות טיפול מערכתי יותר, או טראומה פעילה, אני מדברת על רוב התהליכים הטיפוליים שאנו מלווים, אשר בהם אותה פעם בשבוע מאפשרת לשמור על קשר רציף, עקבי, קרוב ועל קצב טיפולי נכון.
כמו שאמרתי קודם - ברור שלתוך הפורמט הזה נכנסת המציאות. לפעמים אנחנו או המטופלים יוצאים לחופשה, אחד מאיתנו יכול להיות חולה, מדי פעם נכנסים בלת"מים כאלה או אחרים, יש תקופות של קושי כלכלי ואבטלה - הריון, לידה או אובדן - זה ממש בסדר.
התהליך הטיפולי אינו מנותק מהמציאות הוא חלק ממנה, הוא עובד איתה, אך במקביל נרצה שהמפגש בין המציאות לתהליך הטיפולי יתן לנו הזדמנות להעמיק ולהתקרב ולא ירחיק אותנו מהמהות ומהאפשרות המיטיבה של התהליך - לפגוש את המציאות ואת הקשר הטיפולי בעומקם. מהניסיון שלי תהליך שהפעימה הקבועה שלו היא אחת לשבועיים - מצטנן, מחליד ואף מרקיב.
מאוד קשה "לאסוף" שבועיים בכל פעם. המון תחושות רגשות ונושאים יישארו בחוץ - ולא יקבלו מענה.
ברוב המקרים, לאט לאט, הקשר והתהליך נחלשים וכעבור זמן מה המטופלים ירצו לעזוב, או שהתהליך יקבל תחושה של מיצוי. לפעמים תהיה הרגשה חזקה שזה הדבר הנכון, אך מנקודת מבטי - הדבר לא תמיד כך. או לא לגמרי כך.
הקשר אכן נחלש בגלל שהרצף, הקצב והמרחק לא מיטיבים עם התהליך וגם כשהמטופל אצלנו בטיפול כבר שנתיים, שלוש ונדמה שהכל סבבה, בעיני זה לא מיטיב ולא מועיל מעבר לתקופה מוגבלת.
אני רוצה לומר שכמטפלים נצטרך במקרים מסוימים לתחום איזה קו, להסכים שאולי התהליך הסתיים, שאולי זה יהיה יותר אחראי לסיים כאן מאשר להמשיך "טיפול על אש קטנה".
אם יש בעיה בקשר, אם יש משהו שפספסנו או לא מצליח להיאמר, אם המרחב הבטוח נפגע, אם יש נושא שפוחדים להעמיק בו - בואו נהיה עם זה.
ואם לחילופין, התהליך למעשה הסתיים - בואו נפרד. נסכם, נאסוף, נלמד להפרד, ואם המטופל ירצה לחזור הוא כמובן תמיד יכול.
אז לסיכום אגיד שבשורה התחתונה, עלינו לבחון את הבקשה לעבור לפעם בשבועיים מאוד לעומק. עלינו
לאפשר או לא לאפשר מעבר לפעם בשבועיים באופן אחראי, מחובר לצרכים ולטובת המטופל והתהליך. כאשר אנו כן מאפשרים מעבר לפעם בשבועיים עלינו לתחום זאת בזמן ולהגדיר נקודה בה נבקש לדבר שוב על תדירות הטיפול ולקבל החלטה מקצועית נוספת.
כמטפלים, אנחנו רוצים שהמטופלים שלנו יתפתחו, יצמחו, יקבלו תועלת, ערך וכלים ממרחב העבודה המשותף שלנו, ולכן עלינו לבחון "בשבע עיניים" מתי אנחנו תומכים ומתי טובת המטופל וטובת התהליך נפגעות.
אשמח לשמוע מה דעתכם ואיך אתם נוהגים.מוזמנים לכתוב לי.
דנה