המקרה הזה מוכר לנו גם מהחיים וגם מהקליניקה. מישהו מספר לנו סיפור, משהו שקרה לו, בסוף הסיפור אנחנו מרגישים רגש עז - אולי כעס, אולי עצב, אולי תסכול, אבל המספר, המטופל אומר לנו מיד:
"אני לא כועס", או "זה לא מעצבן אותי", או "זה שלו לא שלי", או "ככה זה וזהו".
לעתים נוכל לראות ממש מולנו איך הגוף שלו מרגיש מאוד, אבל המילים, הרובד השכלתני, מכחישים או מבטלים את הרגש.
במקרים אחרים גם מהגוף לא נראה כל רגש או תגובה, למרות שהסיפור מעלה בנו המון רגשות.
הפער בין מילים לרגשות או בין מילים לתחושה גופנית הוא לפעמים לב הסיפור של המטופל.
כיצד נוצר הפער? כיצד נולד פיצול?
כיצד נוצר הפער הזה בין מה שאני אומר למה שהגוף (או מי שמולי) מרגיש?
הכל מתחיל אי שם בילדות המוקדמת שלנו:
החיים שלנו הם רצף של חוויות והתנסויות, כל חוויות והתנסויות הילדות שלנו מצטברות ומתגבשות לאט לדפוסים של רגשות ומחשבות.
כתינוקות, אנו חווים את העולם דרך תחושות גופניות. המוח החושב והמוח המרגיש - מתפתחים לאט לאט כאבולוציה סביבתית ואישית באופן טבעי.
הגוף שלנו, להבדיל מהמוח החושב והמרגיש, חש תחושות כבר ברחם, ויכול להרגיש: אם נוח או לא.
אם לתינוק נוח ונעים הוא יגיב בצורה מסוימת, ואם לא נוח ולא נעים לו - הוא יגיב בצורה אחרת.
הגוף יגיב לשני המצבים האלו. התינוק אינו יודע מדוע הוא חש באי נוחות, אין לו מחשבות מורכבות על זה, אך גופנית הוא חש ומגיב.
כל סיטואציה בה אנו נתקלים - נחווית בצורה גולמית בגוף. ילדים לומדים מנסיון מצטבר להגיב רגשית ומחשבתית, לסיטואציות אלו, רק לאחר שהם התבוננו או הקשיבו למבוגרים. כלומר, רק לאחר שהם רואים ומבינים איך הסביבה מגיבה לכל סיטואציה. לפעמים, מה שהילד מרגיש בגוף סותר או לא תואם את התגובה בחוץ.
כך נולד פיצול. דוגמה טובה לכך היא כשילד נעלב. פיזית, נוכל לראות מיד את העלבון על פניו, על הבעותיו, על תנוחת גופו, אולי אפילו יעלה בכי.
פיזית, הגוף שלו הרגיש עלבון ומיד הגיב לו, גם גופנית.
בשלב זה, התגובות, המחוות, התנועות, הכוונה והמילים של המבוגרים קריטיות ללמידה ולהתהוות הדפוסים של הילד.
אם ברגע הזה הילד יקבל לגיטימציה על ההרגשה שלו, אם יגידו לו:
"זה באמת מאוד מעליב שהוא לקח לך את המשחק"
במקרה כזה הילד, למרות העלבון, יחווה הרגשה של ויסות, כי ראו אותו ואישרו לו מבחוץ את התחושה מבפנים. במקרה כזה שלושת המוחות (החש, המרגיש, החושב) מסונכרנים. יש חוויה של הלימה למרות שמה שקרה אינו נעים.
לעומת זאת, אם הילד לא יקבל תמיכה והכרה ברגשות העלבון שלו, אם יגידו לו:
"לא נורא" או "לא קרה כלום, הוא יחזיר לך את המשחק" או "אתה יותר גדול, תוותר" או "אתה לא צריך להיעלב" - הילד יחווה פיצול.
מה שהילד הרגיש בפנים לא התקבל בחוץ, ומאחר שהוא נוטה לסמוך על המבוגרים בחייו הוא יאמץ לאט לאט את האינפוט שלהם לגבי החוויה.
כשהתנסות כזו תתרחש שוב ושוב, הילד יחווה שוב ושוב פיצול, וילמד להתרחק מהרגש שהוא מרגיש בגוף. בדרך זו, ילמד הילד לפרש ולקטלג מצבים דרך המחשבות, כלומר בדרך שאינה מחוברת להרגשה האמתית שלו בגוף. וכך למעשה נוצר מצב בו מתעלמים ומכחישים תחושה ורגש לטובת מחשבה (מטופל יאמר "לא קרה כלום, אני לא כועס") או במקרה חמור יותר, לומדים ממש לנתק את התחושה והרגש ולא להרגיש אותם (מטופל יאמר: "אני לא כועס", וגם הגוף שלו ירגיש שם חסום, לא ירגיש כלום).
הפיצול אמנם התרחש בעבר הרחוק, אך מכיוון שהתרחש שוב ושוב - נטמע, והדפוסים שלנו התעצבו סביבו כך שהוא כבר מכתיב את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ברמה יומיומית בהווה.
איך הפיצול והנתק באים לידי ביטוי?
פיצולים כמו אלו קיימים אצל כולנו, רובנו כלל לא מודעים להם.
למדנו לחיות איתם. כלומר, למדנו להתרחק מתחושות גופניות - כמו למשל, נעים לי או לא? אני מרגיש עצב, או לא? אני מרגיש כעס, או לא? ואם אני מרגיש את כל אלו - האם אני מרגיש בנוח לתקשר זאת החוצה או שאני מתרץ ומסביר לעצמי ברובד השכלי למה הרגש הזה לא מציאותי, לא הגיוני, לא מתקבל, לא מתאים.
פיצולים עשויים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות:
פיצול בין מחשבות לרגשות -
ברובד הרגשי אני מרגישה שאני כועסת על מישהו אבל ברובד השכלי אני משכנעת את עצמי שאין לי שום סיבה הגיונית להרגיש את מה שאני מרגישה, אני משכנעת את עצמי שזה לא מוצדק או מיותר.
פיצול בין תחושות גופניות למחשבות -
מתכווצת לי הבטן כשאני נכנסת לחדר, אבל אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר פה. כואב לי אבל אני מתעלמת כי אולי זה "מפונק" מצידי. אני עייפה מאוד אבל לא נותנת לזה מקום כי יש מלא מה לעשות. כי אין זמן.
עולות לי דמעות אבל אני בולעת את הבכי פנימה. נתק בין המחשבות לתחושות ורגשות -
נתק הוא פיצול חזק ממש שבו יש העדפה ברורה לרובד המחשבתי עד כדי ניתוק מתחושות ורגשות.
אין סיבה לכעוס וגם הגוף שלי לא מרגיש כלום. הבטן לא בוערת לי, ברגש אין כעס, אין רגש בכלל. לעתים זה יתבטא אצל מטופלים שעבורם בילדות לכעוס או לבכות לא היה אופציה, או היה מסוכן.
העבודה עם פער ופיצול בקליניקה
לפעמים בקליניקה מטופל יספר לנו סיפור מאוד קשה מבלי להניד עפעף. מטופלת תספר על חוויה טראומתית אלימה אבל תדווח עליה בפרטים יבשים. מטופל ישתף שמישהי מאוד פגעה בו, ויאמר "אני לא כועס עליה" בזמן שהידיים שלו קפוצות והנשימה שלו מהירה. או מטופל שיגיד בקול ברור וחד "אין לי שום בעיה לשלם על טיפול שביטלתי באותו יום, זה לגיטימי" - אבל גופו יראה חיוך מאומץ, ישיבה זקופה מהרגיל, טון מתוח.
הניסיון שלנו לשכנע את עצמנו שוב ושוב באמצעות מילים ומחשבות שלא קורה כלום, שזה בסדר, שאין מקום לרגש, מייצר חוויה חוזרת של פיצול בין שלושת המוחות - החושב, המרגיש, החש. כל עוד לא נגיע לסנכרון נחווה שוב ושוב תחושות של כאב, כישלון, תסכול, אכזבה ועוד, ולא נבין למה.
איך עובדים עם זה בקליניקה?
התשובה היא: מאוד בעדינות. לפעמים הרובד המחשבתי כל כך רגיל ומשוכנע שאין סיבה לכעוס או לבכות, ואז כל ניסיון שלנו להראות שמשהו אחר קורה ברובד אחר יתקל בהתנגדות או תחושה של המטופל שלא רואים ולא מבינים אותו (אומרים לו להרגיש משהו שהוא באמת באמת לא מרגיש). כאשר מטופל מספר לי משהו מאוד כואב או מכעיס ואני רואה שחלק בגוף שלו "מדבר" את זה או מגיב, אני אשאל בעדינות -
ומה קורה לך כשאתה מספר לי את זה?
או מה קורה לך בגוף כשאתה חושב על המקרה הזה?
או
איך זה עבורך לשתף אותי במקרה הזה?
כאשר מטופל מספר לי משהו מאוד מסעיר או מעורר רגש חזק אבל לא מתעוררת בו שום תגובה רגשית או גופנית, או שהוא אומר: זה לא מעורר בי כלום / אני לא מרגיש כלום, אני אשקול לשתף אותו במה שעולה בי. אני אשאל קודם: האם זה בסדר שאשתף אותך במה שעולה בי? ואז אני אשתף אם מתאים ואומר: "כשאתה מספר לי את מה שקרה עם אבא שלך עולה בי ממש כעס כלפיו. אני מבינה גם את החלק שזה קרה מזמן ושאולי אין שום סיבה לכעוס היום אבל בכל זאת מתעורר בי רגש חזק". אפשרות אחרת היא להכיר בכך שאין רגש ושזה לא מעורר כעס או עצב, אבל לשאול: ואם היית יושב מהצד וחבר היה מספר לך סיטואציה כזו, איך היית מרגיש? בכל מקרה ההזמנות שלי יהיו עדינות, לא מאיצות ולא שיפוטיות כי אני לוקחת בחשבון שפיצולים כאלו קיימים כבר שנים והתגבשו לכדי דפוס מזמן כך שלוקח זמן לעורר מודעות לרגש אחר. כדי לנוע לקראת סנכרון בין המחשבות, הרגשות והתחושות דרוש לנו זמן ועבודה איטית בקליניקה.
יצירת הגשר בין שלושת המוחות - דרך ההתמקדות
התמקדות היא גישה חווייתית, אשר מקשיבה למילים ולמה שקורה באופן חווייתי.
ההקשבה בהתמקדות אינה רק דרך חוש השמיעה.
החיפוש אחרי המילים מגיע רק לאחר שעולה חווייה.
הדרך בה עובדת ההתמקדות יוצרת גשר בין המילים שעל פני השטח, לבין הרגשות והתחושות הגופניות שנמצאים מתחת לפני השטח.
זוכרים את הילד שנעלב? ההתמקדות יוצרת גשר בין התנהגות והתנהלות יומיומית לא מודעת, בהווה, לבין החוויות שמוחזקות בגוף מהעבר. מפגש עם התחושות הספציפיות הללו, מתן לגיטמציה להרגשה, חיפוש אחר רגש המתאים כמו כפפה לתחושה הספציפית ומציאת המילה שתחזיק הכל - יוצרים אינטגרציה בשלושת המוחות וגורמים לנו ולמטופלים שלנו לתחושת וויסות.
עבודה לאורך זמן באמצעות ההתמקדות תאפשר לנו לצמצם פערים בין תחושת הפיצול אשר נוצרה בילדותינו, צרובה בגופנו, ועושה שמות בנפשנו, לתחושת הוויסות וההרמוניה שכולנו מייחלים לה.
רוצים להבין לעומק איך? ואיך עובדים עם התמקדות בקליניקה?
מוזמנים לבוא ללמוד איתי במסלול להכשרת מטפלים בפסיכותרפיה מבוססת התמקדות.