top of page
  • Dana Keissary

"פיל סטאטס: הכלים" - מה חשבתי על הסרט?

כולם מדברים על "פיל סטאטס: הכלים", הסרט החדש שעלה לאחרונה בנטפליקס. קראתי הרבה פוסטים על הסרט הזה, שמעתי עליו מהרבה קולגות שהפצירו בי לצפות, אז כמובן שצפיתי!

וכמובן שיש לי מה לומר על הסרט… איך אפשר שלא?


פיל טאטס הכלים תמונה מתוך הסרט
מקור התמונה: www.netflix.com

אני אגיד כבר בהתחלה: היה לי מאוד קשה לצפות בסרט הזה, ולו מעצם העובדה שאני צופה בסרט שמטופל עשה על המטפל שלו. ערבוב העמדות, החלפת התפקידים והבעייתיות של היחסים המקבילים נוכחים כבר בתחילת הסרט: כשאנחנו מבינים או לא מבינים שזה אולפן ולא הקליניקה האמיתית, כשאנחנו מגלים שזה לא השיער האמיתי של ג'ונה היל (המטופל), כשהערבוב בין מפגשים בקליניקה לעבודת הצילומים זולג לתוך הקשר הטיפולי, כשג'ונה מתוודא - "בעצם שיקרתי בפגישות הטיפוליות שלנו, שילמתי לך כדי לשקר לך על הסרט, כדי שתחשוב שזה הולך טוב". אני מודה שבמהלך הצפייה בסרט עלו בי המון קשיים, תחושות כיווץ ואפילו כאב. אני רוצה להרחיב על כך משום שזה נוגע לתפיסות הטיפול שלנו ולשאלה - איזה מטפל ואיזה טיפול אנחנו בוחרים? מה כדאי ולא כדאי שיקרה בקשר הטיפולי ולמה? בחרתי כמה נושאים מרכזיים שעלו בסרט ודרכם אני אסביר - למה זה כל כך מנוגד לתפישת הטיפול שלי? מה הבעיה בכל נושא או אלמנט ואיך זה נראה אצלי בקליניקה? אני לא בטוחה אם אני ממליצה או לא ממליצה לצפות בסרט, אבל אם אתם צופים בו, אשמח שתקראו את המאמר הזה ותקחו כל נושא לתשומת לבכם ולהתבוננות אישית, כי בסופו של דבר - אנחנו אלו שבוחרים מהו הטיפול שנכון לנו, מיהו המטפל שמתאים לנו, ואנחנו אלו שבוחרים - איזה מטפל ארצה להיות? על אילו גבולות אקפיד ואשמור ועל אלו פחות? ולמה אלו הבחירות שלי?

מטפל יודע כל


כבר בהתחלה אני מבינה שיש פה מטפל בעמדת "מטפל יודע כל". איך אני מבינה את זה? מהדרך בה הוא מסביר, מחנך, אומר למטופל את הדברים. באופן מאוד מפורש וחד. המטפל אומר: תשתוק ותעשה מה שאני אומר לך ויהיה לך טוב. המטופל מקבל זאת על עצמו באמון מלא משום שהוא מעיד על עצמו שהגיע לטיפול עם בטחון עצמי מאוד נמוך, וצורך עמוק שיגידו לו מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר. זו כמובן עמדה שמופיעה המון אצל מטופלים - הצורך שלהם שיגידו להם מה לעשות כדי לשפר את חייהם. עבור מטפלים שלא דוגלים בכך (כמוני) זהו אתגר שמופיע שוב ושוב - לעודד את המטופל להגיע לתובנות, לחקור, לנכוח בקושי, לבחור את חייו בעצמו (עם ליווי, תמיכה וכלים מצידנו כמובן). לא להתפתות לומר לו או לדעת בכלל מה הוא צריך או לא צריך לעשות. את עמדת המטפל כל יודע אנחנו פוגשים שוב ושוב לאורך הסרט - המטפל "אומר" למטופל, במקום לשאול אותו. המטפל "מטיף" ו"מסביר" למטופל מה הוא צריך לעשות, מה הוא מרגיש, עם איזה דימוי עליו לעבוד, ועוד ועוד. אפשר לראות איך העמדה של מטפל "יודע כל" יוצרת מצב של מטפל שלא שם סימני שאלה, שלא מקשיב למה שנובע מהמטופל, שיודע עבור המטופל מה עליו לעשות במקום להקשיב, להסתקרן, לעודד את המטופל לחקור בתוך עצמו ולבחור את בחירות חייו בעצמו. הן בהתמקדות והן בפסיכותרפיה גופנית אנחנו עובדים אחרת - העבודה הטיפולית שלנו מבוססת על הקשבה, על חקירה עדינה, על עבודה עם מה שנובע מהמטופל, תוך שימוש בכלים שיאפשרו למטופל לחוש, לחוות, לחקור, לבחור את חייו בדרך שנכונה לקצב, לאופי, ולייחוד שלו.


החלפת תפקידים ויחסים מקבילים - מטופל מצלם סרט על המטפל


אחד העקרונות האתיים המרכזיים בקוד האתי של המטפלים הוא איסור על קיום יחסים מקבילים. באופן הכי מובהק ופשוט - מטפל לא יכול לנהל שום מערכת יחסים אחרת עם מטופל למעט מערכת היחסים מטפל-מטופל. לפיכך, מטופל לא יכול (לא תוך כדי טיפול ולא אחריו) להפוך להיות מי שעושה סרט על המטפל. המעמד של יחסים מקבילים מערבב את הקשר וגורם להחלפת תפקידים שניכרת ממש בסרט - אם עד כה המטפל התבונן בג׳ונה, עכשיו ג׳ונה אוחז בעדשת המצלמה, שואל אותו על חייו, מאמת אותו עם רגשות ונושאים כואבים ונובר איתו בסיפורו האישי ובטראומות. זהו מקרה קלאסי של יחסים מקבילים ששברו את הקשר הטיפולי, שגרמו נזק - והנזק הוא החלפת התפקידים, משום שעולה השאלה איך יוכל המטופל לחזור לעמדת המטופל כשכל פצעי המטפל ונסיבות חייו גלויים לו ומפריעים לו. זה נכון שכל מטפל משתף בחייו במידה זו או אחרת, אבל בסרט המידה היא קיצונית ממש. ישנו מקום לויכוח, והויכוח קיים ביני לבין הקולגות שלי בשאלה כמה והאם לחשוף. אמנם אני אחשוף לגבי חיי רק במקרים נדירים בהם השיתוף שלי יקדם את המטופל, אבל בסרט, כאמור, אנו רואים מקרה מצער מאוד של החלפת תפקידים בוטה שלטעמי מפרה את הגבולות, האתיקה והאמון ובעצם פוגעת במרחב הבטוח שהוא הקשר הטיפולי. חשוב להבין שרבים מאיתנו מגיעים לטיפול בגלל שהמרחב הבטוח שלנו נפגע. בגלל שמי שהיה אמור לשמור ולהגן עלינו לא עשה זאת. מטופלים מגיעים לטיפול ואולי בפעם הראשונה לומדים להכיר מהו מרחב בטוח דיו. ונכון, גם פה יהיו טעויות. גם פה המטפל יטעה. אבל ניתן לזה הכרה ומקום, נמשיך לעבוד. נמשיך לנסות לייצר פה משהו שונה מהמקום בו המטופל נפגע. קשר מיטיב ומוגן. בסרט ניכר שבעצם הפגיעה במרחב המוגן, יש למעשה שיחזור של פצע. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לא לעשות בקליניקה. להרחבה על נושא אתיקה ויחסים מקבילים אפשר לקרוא כאן.


כלים והעבודה איתם בקליניקה


בסרט יש אלמנט מרכזי של עבודה עם "הכלים" של פיל סטאטס. שוב ושוב הם קוראים לזה "הכלים" בדרך שממתגת אותם ואת המטפל, כלומר, שמים את הכלים במרכז הטיפול וגם בכותרת הסרט. הכלים מוצגים כמו משהו שהן המטפל והן המטופל רוצים להעביר הלאה, יש אפילו אוירה של שיווק סמוי של הדרך, של הכלים והתורה של המטפל. בעיני זה גם בעייתי וגם מזכיר קצת "גורואים" , שהדמות שלהם והכלים שלהם במרכז ולא המטופל או הצרכים שלו. בעולם שכזה הכלים אחידים ויש ליישם אותם בדרך ברורה ומשורטטת. זה כמובן לא מותאם ולא מתאים בעיני ואני מציעה לבחון ולהתאים כל כלי למטופל. בקליניקה אני עובדת עם כל מיני כלים. אני מעבירה הלאה מדי יום כלים שונים לעבודה עם חרדה, דיכאון, פוסט-טראומה, עבודה עם הגוף, התמקדות ועוד. אלא שבקליניקה שלי הכלים אינם "הכלים" כלומר, הם לא מרכז הטיפול. כל מטופל, כל תהליך הוא במרכז, לא הכלים, לא האג'נדה שלי. בקליניקה שלי אין סט מוחלט ומוגדר שהוא "הכלים" שכולם צריכים ליישם, אלא אני עובדת עם כל מטופל בהתאם לצורך, לרמת הויסות, לסיפור שלו. כלי שעבד לנו אתמול אולי לא יעבוד היום, כלי שעובד למטופל מסוים לא יהיה מתאים למטופלת אחרת. זה מאוד אישי ואין כלי אחד שהוא טוב ומתאים לכולם. על אותו עיקרון אגיד שאני מסבירה לא פעם מה קורה בדיכאון, מה קורה בחרדה, למה דברים קורים בדרך שהם קורים ואיך דפוס נוצר, אבל המידע שאני מעבירה אינו מרכז הטיפול ואני לא "אומרת" להם מה נכון, אני מעדיפה להכיר את המטופלים שלי על ידי סקרנות משותפת לגבי התחושות שלהם, הרגשות, המחשבות והתגובות שלהם. לעבוד ביחד דרך חוויות אישית וליצור חוויות חדשות דרך מפגש עם המשאבים האישיים שלהם ולא דרך הסברים. בסרט המטופל מדבר על כאב יומיומי שחווה כתוצאה מהמוות של אחיו והמטפל מסביר לו מה זה אובדן וכמה כדאי לו להבין שאחרי אובדן יש לידה. הריטואל הזה של הסברים ראציונליים ומשורטטים על מצבים ריגשיים אישיים- הוא חלק מהותי מהסרט ומהגישה, והוא בעייתי בעיני מאוד. כששמים את הדגש על המטפל, על "הכלים" והתורה שלו זה הופך, בעיניי, את הטיפול למותאם פחות וקשוב פחות. זה משהו שחשוב לשים לב אליו, במקרה בו אתם מרגישים שמה שהמטפל אומר והדרך שבה הוא בוחר עבור המטופל והכלים שלו - הופכים מרכזיים ו"נכונים" יותר. מבחינתי זו "נורה אדומה" בקשר הטיפולי.

עבודה עם דימויים


בהמשך ישיר למה שאמרתי קודם - גם בנושא של עבודה עם דימויים ניכר בסרט שהמטפל מכתיב עם אלו דימויים המטופל יעבוד וכך גם בעבודה בדמיון מודרך - בעוד אני מעדיפה לעבוד בקליניקה עם דימויים מהעולם של המטופל, בדימויים או תמונות או מילים ומשפטים שנבעו מתוכו.


עצרו הכל - אמא באה לקליניקה!


זה לא פחות ממדהים בעיני (במובן הכי בעייתי שיש) שאמא של ג'ונה היל (המטופל) מגיעה ונכנסת לדיאלוג משותף עם המטפל והמטופל. נכון שזה סרט ולא מפגש טיפולי, אבל זה התנהל בדיוק כמו מפגש טיפולי, רק שהמטופל, הילד הפגוע, נאלץ לתפקד שם כמראיין: כמי שמרגיע את כולם שהוא לא כועס ולא מאשים ורק מסביר איך הוא הרגיש בתור ילד. הדבר הזה שקרה שם הוא בדיוק הדבר שאנחנו נמנעים לעשות בקליניקה - אנחנו לעולם לא ניקח צד של מישהו אחר במשפחה, לעיתים מאוד נדירות אגיד למטופל: אולי תנסה להסתכל על העניין מנקודת המבט של אמא שלך? זו גם הסיבה שבגללה אנחנו לא הולכים לשמחות וגם לא להלוויות של מטופלים, כדי להישאר ניטרליים, כדי להישאר בצד של המטופל, נאמנים לחוויה האישית שלו. כמטפלת, מה שמעניין אותי זה להכיר את נקודת המבט, את הרגשות ואת התחושות של המטופל שלי, כך שאם אימו או בת זוגו עושות משהו התפקיד שלי הוא להיות, להבין, להקשיב לצד שלו. רק במקרים קיצוניים, למשל, במקרה של מטופל או מטופלת שמכים את ילדם וכד' אצא מהמחויבות הזו.

ובחזרה לסרט - ברגע בו האמא מצטרפת לסט הכל מופנה כלפי הצורך ונקודת המבט שלה. המטפל מפנה את הצורך של האמא כלפי המטופל שלו והמטופל ״נופל״ לרשת ומנסה לראות איך הוא יכול למלא את הצורך שלה. איך הוא "אשם" במובן מסוים. הצורך שלו כלל לא עלה. זה היה מצב בעייתי ורגע כואב במיוחד עבורי בסרט.

הומור בקליניקה - לא במקום אמת


חייבים להתייחס לנושא ההומור בסרט. לאורך כל הסרט אנחנו עדים לרגעים רבים של הומור שחור, הומור שניכר שהוא חלק מהשפה של המטפל ומהקשר שלו עם המטופל, שהוא קומיקאי בעצמו. הן המטפל והן המטופל מעידים ברגעים שונים בסרט על הנטייה שלהם לברוח להומור ברגעים קשים. כשהמטופל שואל את המטפל על חיי הזוגיות שלו (עוד רגע קשה של החלפת תפקידים ביניהם) המטפל עוצר וחושב ומהסס ואומר שהוא נלחם בדחף להתבדח ודוחק פנימה בחזרה מלא בדיחות שעולות לו. אני רוצה להגיד שדווקא ברגעים מצחיקים בסרט, לי התחשק לבכות. אני מאוד בעד הומור בקליניקה, פעמים רבות זה מחבר ביני לבין מטופלים שלי, אבל לא אהפוך קושי לבדיחה, ובשום מקרה אני לא אתן לעצמי או למטופל להתחמק מרגע מהותי של כאב, של צורך, של פחד, לטובת בריחה להומור. בסרט זה ההומור הוא אמנם משאב של המטופל והמטפל, אבל בכמה וכמה רגעים מהותיים בסרט במקום להתעכב על הכאב, במקום להגיד משהו על פחד ועל האמון שנפגע - בורחים להומור, מסיימים את הרגע הקשה בבדיחה שחורה. לי זה היה קשה במיוחד.

אחד הרגעים הכי בוטים לכך בסרט הוא כשג׳ונה מחפש ברישומים שלו את השאלה הבאה והמטפל אומר: ״כתבתי שם שאני אדפוק את אמא שלך, תמחק את זה״. את הרגע הזה ממש לא יכולתי להכיל, ולא משנה כמה ההומור מרכזי בקשר שלהם ובחייהם.

סליחה והצורך לסלוח

אחד "הכלים" שמוצגים בסרט מדבר על איך לסלוח ולצאת מהלופ שתוקע אותך במערבולת. הרעיון שמוצג שם הוא שכל עוד אנחנו לא סולחים למי שפגע בנו אנחנו חיים "בסרט" שלנו ושלו, ואנחנו תקועים ולא מתקדמים ובעיקר מבזבזים זמן. הכלי המוצע אמור לשחרר אותנו בדרך בה אנחנו מגייסים את כל האהבה בעולם לתוך ליבנו ואז מעבירים למי שפגע בנו כדי לסלוח ולהשתחרר. אני חייבת לציין שזה כלי בעייתי מאוד ושהחובה או ההכרח לסלוח מייצגת גישה מאוד מאוד בעייתית לפיה אם לא אסלח, לא אוכל להירפא, להתקדם, להרגיש אחדות. חשוב לי לומר שבעידן הנוכחי, אנו מבינים לאט לאט שאהבה עצמית, ריפוי ואחדות לא קשורים בקשר ישיר או עקיף ליכולת שלי לסלוח למי שפגע בי. אגיד את זה בצורה ישירה - את.ה לא חייב.ת לסלוח למי שפגע.ה בך! אם במהלך התהליך תגיע סליחה - זה יכול להיות נפלא וזו יכולה להיות תוספת נפלאה לתהליך של המטופל וזה גם הרבה פעמים קורה. אך זו לא המטרה בטיפול. אני לא רואה שום סיבה הגיונית להגיד למטופלת שאבא שלה התעלל בה מינית, או למטופל שאמא שלו השפילה אותו במשך שנים לא מעטות או לבחורה או בחור שחוו אונס וכו וכו שהדרך שלהם לחיות חיים טובים יותר צריכה לעבור דרך סליחה לתוקף שלהם. זו דרך מיושנת ובעייתית שלא מאפשרת למטופל לפגוש ולהכיר בפצעים שלו, ולמצוא ולהכיר במשאבים שלו ולהפנות אותם לאנשים בחייו שאיתם הוא מרגיש אהוב דיו, רצוי דיו, מקובל דיו , מוכל דיו.


אמון ומוגנות בקשר הטיפולי והפצע (החשוף) של המטפל


לאורך כל הסרט עולה שאלת האמון והמוגנות בקשר הטיפולי. האמון והמוגנות בקשר הטיפולי הזה נפגעו לטעמי מרגע שהגבולות הופרו. מרגע שהמטופל הופך למי שעושה את הסרט על המטפל. מרגע שהמטופל מתחיל לראיין את המטפל ולשמוע על חייו, על הטראומות, על האובדן, על הוריו ואחיו, על קשיי הזוגיות שלו. אומר זאת באופן הכי פשוט - אין דבר חשוב יותר מהאמון בקשר הטיפולי, מהמוגנות והמרחב הבטוח שאני מתאמצת לייצר בקליניקה. כל אלו מופרים בסרט. עולות שאלות ממש קשות בעיני: האם המטופל יוכל לתת אמון במטפל כשהמטפל ביקש ממנו להבין את אימו, להסתכל מנקודת מבטה? האם המטופל יכול להמשיך להרגיש מוגן בקשר מול המטפל אחרי שהוא הפך להיות המטפל בעצמו בקשר ביניהם? האם המטופל יוכל באמת באמת להישען, להיתמך, להרגיש תלוי במטפל חולה סופני, כשהוא יודע על המחלה, על הטראומות, על האובדן ועל קשיי הזוגיות שלו? האם המטופל יכול באמת להתרכז בחייו, בצרכים שלו, בתהליך שלו, לאחר שעבר להיות מי שאמון על הפצת המסר, הכלים ושיווק המטפל שלו לעולם? ברור לנו שיש ביניהם קשר אוהב, שזה מאוד אנושי ומאוד מחבר ביניהם ששניהם איבדו אח, ששניהם פגומים ובורחים להומור, אבל הפגיעה באמון הטיפולי ובמרחב המוגן של הקשר ביניהם מאוד בוטה לאורך כל הסרט.

הפיל בחדר - הפחד לאבד את המטפל ואת הקשר הטיפולי


הגענו לפיל שבחדר, או שעלי לומר, הפיל שבאולפן הצילום - הדבר הזה שמהדהד בסרט מתחילתו ועד סופו ולא מדברים עליו ולא שמים אותו על השולחן כמעט - הפחד של ג'ונה לאבד את המטפל החולה שלו. יש כמה רגעים בסרט שמגיעים לזה, שכמעט נוגעים בעומק ובמהות של הדבר - התלות במטפל. הפחד האמיתי, המוחשי, של המטופל (ג'ונה) לאבד את המטפל שלו (פיל) שהוא חולה פרקינסון והמחלה ניכרת בגופו. אלא שבכל רגע כזה בסרט בו כמעט נגעו בפחד העמוק היתה לצערי בריחה להומור או הסטה של הנושא. ומה שיותר קשה עבורי היה לראות שהמטפל לא לוקח את הרגע הזה ולא מתייחס לפחד של המטופל, לא מכיר בו ומנכיח אותו בחדר. זה נכון לכל תהליך טיפולי, ולא רק לתהליך בו ידוע שהמטפל חולה מאוד - ברגע שאנחנו נתמכים, תלויים, נשענים על הקשר הטיפולי עשוי לעלות פחד אמיתי לאבד אותו - לאבד את הקשר הטיפולי, לאבד את המטפל. זה מאוד טבעי וזה קורה בכל קשר שיש בו הדדיות, תלות ותמיכה: אנו עשויים לפחד שהצד השני יעזוב אותנו, ידחה אותנו, ינטוש או יפסיק את הקשר, שהצד השני ימות. כשזה נוכח בקשר הטיפולי ובקליניקה אני כמובן ארצה לתת לזה מקום, לאפשר למטופל לבטא את הפחד הזה. אני אעשה לזה מקום ואנחנו נהיה עם זה. נחוש את זה. נדבר את זה. באותה מידה אני אעשה מקום לצורך של המטופל "לעזור", "להציל" או לרצון שלו "שיהיה לי טוב". אלו דברים שעולים בקשר הטיפולי. בסרט, לצערי, היו המון רגעים כאלו ללא מענה - לא ניתן מקום לתלות של המטופל במטפל, לפחד שלו שהמטפל ימות, לצורך שלו להציל, לעזור, לעשות שהמטפל "יהיה מאושר". זה לא דובר בהקשר של הקשר הטיפולי ובאופן שהוא מפעיל, נוכח, מורגש, משפיע על הקשר, וחבל.

הקשר כמשאב - הכל יחסים


בעשרות השנים האחרונות יש התפתחות יפה וחשובה שמדברת על מערכות יחסים כמקור של הפצעים שלנו, אך גם כמקור הריפוי והמשאבים שלנו. יותר ויותר שיטות טיפול רואות את הקשר ואת יחסי מטפל מטופל כחלק מהתהליך עצמו, כחלק משמעותי בתהליך הריפוי של המטופל. לפיכך, חשוב לי להדגיש את חשיבות השיח על מערכת היחסים ועל הקשר שנרקם ונוצר. שיח זה נעדר לצערי מהסרט אך הנושא נוכח, מורגש וממש ביקש התייחסות.

אנושיות והשראה - רגעים שכן אהבתי בסרט

היו גם הרבה רגעים של אנושיות והשראה בסרט, הנה כמה מהם:

  • בתחילת הסרט המטפל מדבר על העוצמה של ההחלמה דרך הגוף (תזונה ותנועה) כפסיכותרפיסטית גופנית אשר מאמינה שכוחות הריפוי מגיעים מהגוף - התחברתי מאוד.

  • הומור שחור הוא חלק מהאיכות של הקשר הטיפולי הזה - אני מאוד בעד הומור בטיפול, כמובן, במגבלות בהן דנתי כבר קודם.

  • רואים את האהבה והקירבה שג׳ונה חש כלפי המטפל שלו (לצערי לא יכולה להגיד שהתחושה שהמטפל קרוב, אוהב או מעריך את ג׳ונה עברה אליי)

  • הרגשתי הערכה כלפי מטפל שחווה נרטיב מאוד מורכב בחייו, חלה בגיל מאוד צעיר ועל אף זאת התפתח להיות אדם עם יכולות לעזור לאחרים.

  • אהבתי את המסר שעובר בסרט: שהמטרה היא לא לנצח כל הזמן או להיות מושלמים, אלא ללמוד לחיות עם אי ודאות ולהמשיך בכל זאת. לא נוכל לשלוט בהכל אבל נוכל לטפח את כח החיים - את הרצון שלנו להתקדם ולהמשיך ללכת בדרך למרות כל קושי ואי ודאות.

  • מסר נוסף שאהבתי בסרט: הכרת תודה והודיה מאפשרים לנו להאמין שמאחורי כל ענן נמצאת השמש

  • פגיעות: לאורך הסרט המטפל מביא את תפיסת עולמו שיכולתי להזדהות איתה - שמותר להיות פגיע, שהדרך לריפוי ואיכות חיים טובה יותר עוברת דרך ההסכמה שלנו להיות פגיעים, להביע פגיעות (כמובן שזה צריך להיעשות בקצב ובהקשר הנכון - בסביבה מוגנת, תומכת ובקשר קשוב)

  • בסופו של יום, ובסופו של הסרט: מטפלים הם בני אדם בעלי פגיעות, דפוסים, היסטוריה וטראומות - כמו כל אחד אחר.


מטפלים ומטופלים, מה דעתכם? אשמח לשמוע איך הסרט פגש אתכן ואתכם - ומה חשבתם עליו? דנה.




bottom of page