top of page
  • Dana Keissary

"ככה אני" - איך האופי שלנו התעצב כתגובה הישרדותית לילדות שלנו

אתם בטח מכירים את זה שאומרים על מישהו: "ככה הוא". או אולי שאומרים על מישהי : "זה באופי שלה", או "זה הטיפוס שהוא" או "היא טיפוס טיפוס".

תמונה של גזעי עצים

לפעמים יגידו: "זאתי, הראש שלה בעננים" או: "זה, תני לו רק מידע ומספרים", "הוא איש של אנשים", "הוא מסמר המסיבה","היא טיפוס מרצה כזה","היא טיפוס עקשן כמו פרד","הוא ממש איש קשה","היא ממש מבריקה, אין דבר שהיא לא מבינה בו","הוא מצחיק בטירוף, ממש ליצן", ועוד ועוד ועוד.

אני בטוחה שזיהיתם כאן כל מיני אמירות שאמרתם בעצמכם או שאמרו עליכם.כל מיני מאפיינים שקשורים לאופי שלכם ולאופי של אחרים.

אבל מה זה אומר באמת כשאומרים ש "זה האופי שלנו"? או כשאומרים "ככה היא". בדרך כלל זה ישמש לאיזו תלונה ביקורתית, או מחמאה ושבח על אופי האדם שאותו מתארים, אבל מה יושב מתחת לזה? מה זה "האופי" הזה?


ממה מורכב בעצם "האופי" שלנו?


בשביל לענות על השאלה הזאת נלך אחורה לילדות ולהתפתחות הראשונית שלנו, להתקשרות הקרובה עם מי שגידל אותנו, ואפילו לשורשי הקיום הביולוגי שלנו - ההריון בו התפתחנו. בילדות המוקדמת, ואפילו כבר בשלב העוברות, מתחיל להתגבש ולהתעצב הדבר שאנחנו קוראים לו "האופי" שלנו. כבר בשלב מוקדם זה מתחילים להתגבש קווי האישיות שלנו והדפוסים הרגשיים והפיזיים של מערכת העצבים שלנו. למעשה, מתחת לכל סט של קווי אופי נמצאת האסטרטגיה הכי ראשונית שלנו - התגובה שלנו לעולם ולסביבה בה גדלנו.

סט הכללים והכלים אשר בעזרתם הסתגלנו למציאות.כשהיינו תינוקות וילדים, וגם כשהיינו עוברים, היתה לנו סביבה מאוד מסוימת, נהגו בנו בדרך מסוימת. יכול להיות שנהגו בנו בדרך שהיתה מזינה, מיטיבה ומותאמת, יכול להיות שהיא היתה חסרה ולא מותאמת, יכול להיות שהיא היתה פוגענית אפילו, ויכול להיות שהיו בה שינויים קיצוניים, הרבה טוב ואז רע. לא משנה באיזו סביבה גדלנו - קווי האופי שלנו הם בעצם הדרך בה הגבנו לסביבה, הם האסטרטגיה שלנו שעזרה לנו להסתגל, להתמודד, לשרוד ולהיות חלק, להשתייך.

מחקרים בתחום ההתפתחות העוברית מראים שהבסיס הביולוגי-רגשי שלנו נוצר עוד ברחם. כאשר, למשל, האם חווה אובדן של הורה או מצוקה בהריון, הדבר ישפיע רגשית על העובר וכבר ברחם הוא יסגל לעצמו תגובה הישרדותית משלו שתעניק לו הגנה ובטחון. לאורך כל שלבי הילדות שלנו, הסתגלנו למה שקורה סביבנו ובבית, וברחנו או בחרנו במקומות בהם יכולנו להרגיש בטוחים ושייכים. אצל כל אחד מאיתנו הבטחון, המוגנות ואסטרטגיית התגובה נראים קצת אחרת כי זה נבע מהסיפור האישי ומהדמויות שגידלו אותנו.


התגובה הייחודית שלנו לילדות, לעולם


מכירים את זה שבתוך משפחה אחת אפשר לראות אחים ואחיות שונים כל כך?הדבר הזה קורה כי לכל אחד מאיתנו קוד גנטי אחר, סביבה קצת שונה, וגם כשזה באותה משפחה לאותם הורים, בכל אחד מאיתנו נהגו טיפה אחרת. כל אחד ואחת מאיתנו הגיב בדרך ייחודית משלו למציאות ההתפתחותית וסיגל לעצמו את האסטרטגיה שלו לשרוד ולהשתייך (או לא להשתייך).

עבור מישהי אחת מה שעזר, זה להתחבר לעולם של סיפורים, דמויות, ציורים ודמיון. עבור מישהו אחר זה היה להתנחם במקום הבטוח של מידע, ידע, עובדות ומספרים. עבור מישהי נוספת, זה היה לבחור באסטרטגיה של שליטה וקפדנות, להיות פרפקציוניסטית. עבור אחר זה היה לבחור בתנועה, בתזזית ומהירות, לא להישאר במקום אחד. עבור האדם הכי מצחיק בחדר זו היתה הדרך לקבל אהבה וחיזוקים מהסביבה.

עבור כל אחד מהאנשים האלו - האסטרטגיה שננקטה, קווי האופי שנוצרו שירתו ועדיין משרתים משהו חשוב - הם נותנים הגנה, הם מספקים תחושת בטחון. הם עונים על צורך עמוק בשייכות ואהבה.

ייתכן מאוד שזו שחיה בדימיון בנתה לעצמה עולם חליפי, צבעוני ובטוח כי בעולם הרגיל היה קשה לנכוח אולי.

יכול להיות שזה שבחר בבטחון של מידע או מספרים מצא בהם בטחון וודאות שכנראה חסרו לו במציאות.

אולי זו שהפכה פרפקציוניסטית, מסודרת ונקייה מאוד, בחרה בפעולות שנותנות לה תחושת סיפוק וודאות מול מציאות בה היתה חסרת אונים.

אולי אותו אחד שבחר בתנועתיות מהירה ודיבור תזזיתי התארגן כך כי לעצור ולהרגיש היה כואב מדי.

אולי מי שהיה ליצן הכיתה פיתח חוש הומור משובח כי זו היתה הדרך האפשרית מבחינתו לקבל אהבה והכרה.


מה שבטוח - לכולם, לכולנו, היתה סיבה מאוד טובה להתארגן ככה מול העולם.


אני אומרת על האנשים מהדוגמאות האלו שהם "בחרו" באסטרטגיה הזו, אבל חשוב שנדע -  אנחנו לא בדיוק בוחרים, אנחנו הגיבו, אנו עושים את הטוב ביותר ואת מה שעבד עבורינו כשהיינו קטנים, חסרי שליטה ולעתים חסרי אונים.

למעשה, אף אחד מאיתנו לא בחר את האופי שלו במודע, אף אחד מאיתנו לא "עושה בכוונה" משהו שהופך אותו לטיפוס שהוא. כולנו מצאנו איזו דרך משלנו להרגיש בטחון, שייכות ואהבה. להתחמק מכאב ובדידות. כולנו סיגלנו לעצמנו איזה דפוס ייחודי שעבד, שעזר לנו, והדפוס הזה הפך להיות עקבי וקבוע, כמו מקום בטוח - הוא הפך להיות האופי שלנו, וכך למעשה מילדות ועד היום - האופי שלנו משפיע עלינו ומתבטא בדפוסים, בבחירות ובעמדות שלנו במערכות יחסים.


אבל מה עושים כשהאופי שלנו "תוקע אותנו" או מייצר בעיות?


זו שאלה טבעית ומובנת ממש. מה עושים אם האופי שלנו ודפוסי ההתמודדות שלנו מפריעים או כבר לא כל כך מיטיבים עבורנו? מה עושים כשדפוסי האופי מאתגרים אותנו בבחירות בחיים ובמערכות יחסים?

זה בדרך כלל החלק שבו אנו מגיעים לטיפול. רובנו מגיעים לטיפול עם התחושה שמשהו כבר לא עובד לנו, משהו נתקע או חוזר על עצמו. כשאנחנו באים לטיפול אנחנו מציפים איזה קושי או תבנית ומתבוננים אחורה - אנחנו בודקים בקשב וחמלה: למה הדפוס הזה נוצר? מה המקור שלו? ובעיקר - למה הוא היה ממש ממש הכרחי וחשוב בילדות ובהתפתחות שלנו?

בשלב הראשון, נרצה להתיידד ולפתח מערכת יחסים עם הדפוסים שלנו, אולי אפילו נצליח לעצור ולהודות לכל דפוס שסיגלנו, לכל קו אופי שלנו, ולא משנה כמה הוא מציק, מפריע, תוקע או לא משרת אותנו יותר.

חשוב לעצור ולהבין איך הוא עזר לנו, איך הוא הציל אותנו והעניק לנו וודאות, בטחון, מוגנות - איך הוא עזר לנו להיות שייכים למשפחה שבאנו ממנה, לכיתה, לחברים ולחברות שלנו, איך הוא עזר לנו למצוא אהבה, חברות, עבודה, זוגיות, להיות בקשר עם העולם ולשמור על עצמו בתוך קשרים בעולם.


ומה שעוד יותר חשוב להבין הוא שאנחנו לא באים לטיפול בשביל להחליף אופי. למעשה, אנחנו לא מגיעים לתהליך טיפולי בשביל לשנות קווי אישיות. כמטפלים, לא כדאי לנו להיות בתהליך עם אג'נדה לשבור דפוס או להחליף למטופל אסטרטגית התמודדות עם העולם.

כמטופלים, לא בהכרח בריא ונכון לנו לבוא לטיפול במטרה "למחוק" אופי ולהחליף אותו באחר. הדבר העיקרי שנעשה בטיפול, מתוך מודעות, בחירה והקשבה - הוא להכיר את קווי האופי שלנו לעומק, להכיר את מנגנוני ההגנה, ללמוד איך עם פועלים ומפעילים, ואז לאפשר נקודת מבט, אפשרות בחירה, דרך התמודדות נוספת.

כשאנחנו מגיעים לטיפול, אנחנו מגיעים כדי להתקרב אלינו, לחקור למה, לחפש מה נותן לנו בטחון, ואז, במקום לשנות או לבטל את מה שלא עובד, אנחנו ננסה לחפש משהו נוסף שיעבוד גם הוא - עוד סט של כלים ודברים שיגרמו לנו להרגיש בטוחים ושייכים. זה לא במקום הדפוס, זה יחד איתו, לצידו.


להתבונן ולבחור - מתוך מוגנות ובטחון


אחת הסיבות שקשה לאנשים עם האופי שלהם או של אחרים היא עצם האג'נדה שצריך להחליף, לשנות, להשתנות. מערכת העצבים שלנו תמיד תגיב לזה. לפעמים היא תגיב לזה כמו שמגיבים לסכנה ואיום - היא תתקשח עוד יותר.

זו הסיבה העיקרית לעימותים בכלל ושל  בני זוג בפרט -  אנחנו חושבים שהצד השני חייב לשנות משהו אצלו כדי שאני ארגיש מוגנת. 

נקודת המוצא היא שאנחנו לא מקולקלים, לא צריך לשנות בנו כלום, עלינו להבין את עולמנו הפנימי ולהוסיף אסטרטגיות נוספות. 


לכן, מול דפוסים עקביים וקווי אופי, כמו בכל נושא בקליניקה, נפעל מתוך חיפוש אחר מוגנות ובטחון, אחר בהירות ובחירה. כמטפלים, חשוב שלא נשדר למטופל שיש "בעיה" עם האופי שלו. יש מצב סביר שכל העולם כבר אמר לו את זה ובכל מקרה זה לא הענין פה. כמטפלים, אנחנו נחקור יחד עם מטופלת או מטופל איזה בטחון זה נותן ומה זה מאפשר ואז נבדוק איתו או איתה האם הם בוחרים כך או אחרת. האם יש דרכים אחרות להגיב, לקבל בטחון ואהבה.בכל מקרה, אי אפשר לוותר על דפוס או אסטרטגיה, אי אפשר להגמיש ולבחור אחרת, בלי לדאוג לדבר הכי בסיסי ונחוץ לנו שעבורו נוצרו האסטרטגיות שלנו = תחושת הבטחון והמוגנות.

למעשה, את החקירה הזו של הדפוסים החוזרים וקווי האופי נוכל לעשות רק אחרי שיש בטחון ומוגנות בקשר הטיפולי בינינו. לאט לאט, צעד צעד, נוכל לבחון איך לייצר בטחון ומוגנות בחיים ובמערכות יחסים בדרכים חדשות, בבחירות חדשות, עם פחות אוטומטים ישנים.

כמובן, לא כל הדפוסים שלנו ישתנו במהלך החיים. אבל את חלקם נוכל להגמיש, במקומות מסוימים נוכל לבחור אחרת. הענין עם מערכת העצבים ועם המוח שלנו הוא שהם נורא גמישים ומסתגלים מהר - אפשר ללמד את מערכת העצבים שלנו להרגיש בטחון ומוגנות, לנוע לבחירות חדשות או אחרות, אבל זה לוקח זמן ובעיקר זה דורש - תחושת אמון ותחושת בטחון.


אם אחזור רגע לדוגמאות שנתתי בהתחלה - אז עבור אותה אישה שהאסטרטגיה שלה היתה שליטה וקפדנות - אפשר יהיה לבדוק מה עוד מאפשר לה בטחון וודאות. עבור אותה אישה שיותר נוח לה לחיות בדימיון וקשה לה לנהל מערכות יחסים במציאות, אפשר יהיה לבדוק מה עוזר לה להיות כאן ועכשיו או איפה בכאן ועכשיו מספיק נעים ובטוח לה כדי להיות נוכחת.

עבור אותו בחור עם חוש הומור נפלא, נבדוק מה הוא חושב שיקרה אם הוא לא יספר בדיחות ויקליל, מה זה עבורו לא להצחיק או לא לקבל תשואות מהקהל.

יכול מאוד להיות שמטופלים יבחרו בסופו של דבר באותה אסטרטגיה שבאו איתה. זה לא דבר טוב או רע, זה קורה, וכשזה נעשה מתוך בחירה מודעת יש בכך לא פחות גדילה והתפתחות משום שהאותו אדם כבר לא חסר אונים ומגיב, הוא עושה בחירה מודעת ובוגרת - זו לא תגובה למצב, זה כבר אופי שאנחנו מסכימים לקבל אותו, נשארים איתו מבחירה ולפעמים אפילו בהערכה רבה.


כדאי לזכור, שהתגובה שלנו למציאות אולי יצרה לפעמים דפוסים מאתגרים, אבל באותה מידה היא יצרה אצלנו משאבים וכוחות גדולים.


כמטפלים, המשימה שלנו היא להאיר על קווי האופי, על האסטרטגיות והבחירות ההישרדותיות שנעשו, להראות למטופלים איך זה שמר עליהם, למה זה היה הכרחי או טבעי, איך זה עזר להם להשתייך, לקבל אהבה, להרגיש בטחון, ורק אז לשאול אם היו רוצים בכלל לשנות משהו מזה.

משימה נוספת שלנו בתהליך הטיפולי היא להחזיק את האפשרות לגמישות, לבחירות חדשות ולקבלה - להפנות מבט חומל כלפי כל קווי האופי והדפוסים של המטופל, גם אם זה קשה לפעמים.


קווי האופי שלנו, המטפלים

לסיום, הייתי רוצה להפנות מבט אלינו המטפלים ולקווי האופי שלנו. הייתי רוצה להזמין אותנו לחקור:איך אנחנו הגבנו למציאות בה גדלנו, איך אנחנו התארגנו והתגבשנו?

איך הדפוסים והאופי שלנו מתבטאים בתהליך הטיפולי?


מה אם הייתי שואלת אתכם - איך קווי האישיות שלכם נוכחים ומשתקפים בקשר הטיפולי? במטפל או במטפלת שגדלתם להיות?


הרבה פעמים קווי האופי שלנו ישפיעו על הדרך בה אנחנו רואים את המטופלים.


העמדה שאנחנו סיגלנו לעצמנו בחיים, האסטרטגיה שאנחנו בחרנו בה - לעזור, לטפל, להיות בשביל אחרים, איך היא נראית ומשפיעה על הקשר הטיפולי ועל התהליכים שאתם מלווים?


אני אשאיר אתכם עם השאלות הללו, ואשמח אם תרצו לשתף אותי איך הנושא הזה פגש אתכם ומה גיליתם.


Comments


bottom of page