למה אנחנו מותשים אחרי טיפול? על עייפות, כובד ועצבנות אצל מטפלים

לפעמים אנחנו יוצאים מטיפול או מיום טיפולים בעייפות ובתחושת כובד. זה לא בהכרח בגלל "שככה זה במקצוע שלנו". זו לא בהכרח גזירת גורל. אני שמה לב לזה הרבה, במיוחד בשנה האחרונה, אצל מודרכים, אצל סטודנטים. האמת היא שזה קורה גם לי, אפילו אחרי שנים של הדרכה וניסיון. 

לצאת תשושים מטיפול או מיום טיפולים

יש ימים בהם אנחנו יוצאים עם תשישות מיום טיפולים בקליניקה. קורה שאנחנו יוצאים מסשן מסוים עם תחושה של התרוקנות ממש, ולפעמים זה מורגש אצלנו עוד לפני שמתחיל יום העבודה. איך זה עשוי להתבטא? נוכל להרגיש עייפות כבדה שקשה להסביר אותה, תחושות חוסר אנרגיה וניתוק, תחושות ייאוש, עצבנות או דריכות שמלווה אותנו להמשך היום ולפעמים גם עצבנות וכעס שיוצאים על אחרים.

"ככה זה במקצוע טיפולי" 

הרבה פעמים אני שומעת את ההצהרה שלטפל זה שוחק, כבד ומעייף, ש"ככה זה" במקצוע הזה. ובהרבה מובנים יש בכך אמת. זה באמת מקצוע שיכול להיות שוחק, אבל באותה מידה הוא יכול להיות מרגש, מפתח ומאוד ממלא. חשוב להבין שהשחיקה המוגברת והעייפות עשויים להופיע אצלנו בגלל משהו שאינו הכרח, שאינו מחויב במקצוע. להיות מטפלים זה לא קל, זה נכון. המקצוע שלנו דורש המון, בהחלט. אנחנו מחזיקים תהליכים, לומדים במשך שנים, לוקחים עוד הכשרות והדרכות, יושבים בחדר שעות על גבי שעות ועוסקים בתכנים כואבים, שבריריים, פגיעים כל כך, כשהלב, הראש והכל מושקע באדם שממול. אבל לצד הכובד יש גם חלקים ממלאים ומרגשים במקצוע שלנו: אנחנו זוכים לראות אנשים צומחים, מתמודדים, מתאהבים, מקימים משפחות, מגשימים משאלות, עוברים ממשבר וכאב גדול לבחירה, לגדילה - ויש בכך סיפוק עצום. הנקודה החשובה היא שעם כמה שעייפות וכובד "טבעיים" ועשויים להיות נפוצים במקצוע שלנו, לא כל מקרה של עייפות וכובד הוא בהכרח "שחיקה" או "בגלל המקצוע". כשאנחנו חווים עייפות, כובד, עצבנות: זה עשוי להיות איתות חשוב למשהו אחר. משהו שקשור לקשר הטיפולי ולמה שקורה בקליניקה במהלך הסשן.

עייפות, כובד ועצבנות כאיתות חשוב

בהרבה מקרים עייפות, כובד ועצבנות הם סימנים בדרך, הם איתותים של מערכת העצבים ושל הגוף שלנו לכך שאנחנו לא לגמרי במקום, שלקחנו יותר מדי אחריות ומאמץ, שמשהו בשדה הקשר הטיפולי דורש התבוננות. כלומר, זה לא בהכרח העומס והמקצוע, זה לגמרי יכול להיות קשור למה שקורה בסשן עצמו, לעמדה שלנו מול מטופל מסוים, לחלוקת האחריות בינינו ובין מטופלים.

עבודה עם "תוכן" כגורם מרוקן

אחד הדברים שהכי מרוקנים ומעייפים אותנו בקליניקה זה העבודה עם הסיפור והתוכן של המטופל. כשאנחנו עובדים עם הרבה תוכן, אנחנו בהכרח מתרוקנים, אנחנו בהכרח מאבדים את המירכוז והקרקוע שלנו. כשאנחנו בתוך הסשן מנסים לעקוב אחרי מה שהמטופל מספר אנחנו מנסים לא לפספס, לזכור פרטים, לפצח, לפתור, וחשוב לי ממש להדגיש שאם אנחנו שם - אנחנו כבר לא בתפקיד המטפל. כשאנחנו שקועים בסיפור ובתוכן אנחנו נשאבים למקום אחר: לדאגה על מה שיקרה למטופלת אחרי הסשן, למחשבות מה בת הזוג של המטופל תגיד ותעשה, לחישובים מה המטופל יעשה אם יפטרו אותו, לכל הדברים שאנחנו רוצים לעזור בהם, אבל הם לא בשליטתנו, ובעיקר, הם בתוכן ולא בחוויה, ולא במהות.כשאנחנו שם, נשאבות ונשאבים לתוכן, אנחנו עובדים קשה מאוד על דבר שלא יכול להיפתר על ידינו. אנחנו יוצאים מגבולות האחריות ומהעמדה הטיפולית שלנו. וזה מתיש. 

לא כי המטופל קשה, לא כי הסיפור קשה, לא כי המקצוע כבד מדי:  אלא כי זזנו מהמקום שלנו. יצאנו מעמדת המטפל.

הגוף ומערכת העצבים כמצפן לעמדה הטיפולית שלנו

במקום בו אנחנו חווים עייפות, כובד ועצבנות בעקבות טיפולים כדאי לנו לסמוך על הגוף ולהודות לו, משום שהגוף תמיד יודע משהו עוד לפני שהראש מבין. למעשה, הגוף ומערכת העצבים מסמנים לנו: בעייפות, בעצבנות, בריקנות וכובד. הגוף מסמן ויסמן עד שנשים לב לעמדה שלנו, לרמות המאמץ, לאחריות היתר שלקחנו.

אם אני במאמץ יתר, ייתכן שהמטופל באחריות חסר

לעתים רמות המאמץ והעייפות שלנו הן איתות לכך שלקחנו יותר אחריות מהמטופל על התהליך. האחריות בתהליך טיפולי היא אינה שיוויונית ועם זאת, היא תמיד הדדית: הן של המטפל והן של המטופל. אם אני באחריות יתר, ייתכן שהתהליך יתמקד כולו בניסיונות "לפתור" בעיות למטופל ויפספס חלקים מהותיים בעבודה הטיפולית מול אותו מטופל: להיות שם איתו בחוויה, לעורר אותו למודעות, להתבוננות רחבה יותר, לתובנה חדשה, לעודד אותו לקחת אחריות בחדר הטיפלים ומחוצה לו, להתפתח ולקבל בחירות מצמיחות בחייו.

התמקדות והתקשרות כמצפן במקרים של עייפות, כעס וכובד

אחד הדברים שההתמקדות מלמדת ומאפשרת הוא מצפן פנימי, גופני, שמודיע לנו כשאנחנו לא במקום. ההתמקדות מאפשרת לנו להקשיב אחרת לגוף, לשיחה, לחזור פיזית ורגשית למקום שלנו. בעזרת ההתמקדות אנחנו יכולים לחקור: בעדינות, בסקרנות, מה קורה עכשיו בחדר? מה קורה עכשיו אצלי כמטפלת? מה קורה בגוף של המטופל? בחוויה שלו מולי? ועוד. כשמחברים את זה לרובד ההתקשרותי, אפשר להבין את זה לעומק: איך העמדה שלי מול המטופל קשורה ללהגנות ולדפוסים שלו? איך ההתקשרות מסבירה את חלוקת התפקידים בינינו, את האוטומט שלי להיכנס לתוכן ולנסות לפתור ולעזור, את הדפוסים וההרגלים שלי כאשר אלו פוגשים את ההרגלים והדפוסים של המטופל בזמן אמת ומחוללים בחדר הפעלות, תנועות, לופים ומתבטאים דרכנו באנרגיה גדולה או עייפות כבדה.

העייפות, המתח, הכעס והכיבוי הם סימנים שמבקשים מאיתנו לעצור ולבדוק - האם אנחנו ממוקמים נכון מול המטופלים שלנו, מול עצמינו ומול האנשים שהכי קרובים אלינו.

בהתמקדות בגישה התקשרותית, אחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם זה בדיוק ההבחנה הזו: בין להיות עם המטופל בנוכחות, באיכפתיות, בסקרנות, באמון בכוחות ובמשאבים שלו ושלי, לבין להיסחף - לנסות לפתור לו את הבעיות, לקחת ממנו אחריות ולא לאפשר לחדר הטיפולים להיות שדה שמאפשר חקירה סקרנית אמתית.

כשאנחנו ממוקמים בתפקיד המטפל בנוכחות ובאמון, אנחנו יכולים להיות עם הכל: כאב גדול, חומר קשה, מצבים ללא פתרון, ועדיין להישאר נוכחים, סקרנים, עם לב פתוח ועייים טובות. לא כי אנחנו מרוחקים, אלא כי אנחנו שם באמת, במקום הנכון, פיזית, רגשית, אנרגטית.

זה לא אומר שלא נהיה מושפעים מהעומס, מכובד הסיפור, מהכאב של מטופל. אבל זה כן אומר שנדע איך לעבוד עם זה בצורה מיטיבה למטופל ולנו. נכון, זה דורש זמן וניסיון לזהות את זה, להבין את זה, לחלק נכון את האחריות: לא לקחת יותר מדי על עצמנו, לא לעבוד במקום המטופל, ועדיין להיות איתו באמת, בקשר טיפולי מיטיב ומועיל.

לצאת מיום טיפולים בלי להתרוקן

בשורה התחתונה, אפשר לצאת מיום טיפולים בלי להתרוקן. בלי רק "לשרוד" אותו.זה לגמרי אפשרי לצאת מיום טיפולים בקליניקה עם אנרגיה, עם סקרנות, עם סיפוק, עם תחושה שעשית עבודה טובה. 

בקורס הבסיס בהתמקדות בגישה ההתקשרותית אנחנו יוצאים לדרך שמביאה לשם.

כי כדי לזהות את הרגעים בהם נשאבנו לתוכן, בהם אנחנו במאמץ יתר או באחריות יתר כלפי המטופל, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד להקשיב לגוף שלנו, ללמוד את מערכת ההתקשרות ואת מערכת העצבים, ללמוד את השיח ההתמקדותי עם עצמנו ועם העולם.

כשאנחנו עושים את המסלול הזה בשילוב גישת ההתקשרות, אנחנו לומדים איך לעבוד עם הגוף שלנו ושל המטופל, איך לנהל את רמות האנרגיה שלנו ולהקשיב להן, אבל גם איך להעמיק בעזרת כך את הקשר - לחבר הכל לרובד היחסים, למערכת היחסים הטיפולית ולמערכות יחסים בכלל.

התמקדות בגישה התקשרותית מאפשרת לנו לעבוד בקליניקה אחרת: באיכפתיות, בהקשבה עמוקה, באחריות בריאה ומיטיבה, וזה מאפשר לנו להעניק למטופלים שלנו ולנו תהליכים מרגשים ועמוקים. בלי להתרוקן. בלי להישחק לגמרי. או לכל הפחות, עם היכולת לראות את זה בזמן ולעבוד עם זה.

אני מזמינה אתכם לצאת למסלול הכשרה שישנה את העבודה שלכם ושלכן בקליניקה באופן מיטיב, מהותי ומרגש כל כך.

קורס הבסיס בהתמקדות בגישה התקשרותית ייפתח בספטמבר הקרוב.

הקורס מיועד למטפלים ולמטפלות ממגוון תחומים אשר מנהלים קליניקה פעילה.

הקורס נפתח פעם בשנה ובימים אלו אני מקיימת פגישות היכרות (בעלות סמלית של 150 ש"ח). מטרת הפגישה היא להכיר ולבדוק התאמה לקורס.

מוזמנים לכתוב לי אם תרצו לתאם פגישה.

ובינתיים אני מזמינה אתכם לשים לב - לעייפות, לכובד, לעצבנות. מתי הם עולים?

האם מול מטופל או מטופלת מסוימים?

האם בימים מסוימים?

ואיך זה קשור לקשר הטיפולי, לעמדה שלכן ושלכם מול המטופלים.

אם אהבתם את המאמר הזה - אשמח שתשתפו אותו הלאה.

תודה על הקריאה,

דנה.