לאחרונה אני בודקת עם עצמי,
למה ברור לכולנו כי לפני שבאים לבקר מישהו בביתו,
מצלצלים בפעמון או מקישים על הדלת.
אני תוהה איך אדם היה מרגיש אם הייתי פותחת את דלת ביתו,
ופשוט נכנסת.
אני תוהה איך אני הייתי מרגישה בסיטואציה דומה.
יש פה איזה עניין
שקשור לגבולות
שכולנו מבינים
מבלי להסביר
ומבלי לדבר על הנושא.
למה אם כן
לא ברור לנו
שכשאנו רוצים לפנות למישהו,
לשאול שאלה
לשתף
לבקש עצה
או כל דבר אחר
עלינו "להקיש על דלתו"
לבקש את רשותו
לבדוק אם הוא או היא פנויים ברגע זה.
דמיינו עולם
בו כל פעם כשאני רוצה לפנות למישהו
או כשמישהו רוצה לפנות אלי
היינו "מקישים על הדלת":
"הייתי רוצה להתייעץ איתך על משהו, האם אפשר עכשיו"
או
יש לך זמן עבורי, קרה לי משהו היום שאני חייבת לשתף אותך""
או
"בא לך לשתות איתי קפה אני צריך לפרוק"
עכשיו קחו נשימה עמוקה, ודמיינו עולם בו לצד השני יש את החופש להגיב:
"אני עסוקה כרגע, פחות מתאים עכשיו"
או
"אני מאוד טרוד בעניין אישי ואין לי פניות עבור דברים אחרים"
או
"אפשר לדחות למחר, אני מאוד עייפה"
והכי מעניין אם בעולם הזה
הצד השני לא נפגע, דחוי או חסר חשיבות.
ולכן הצד השני לא נפגע, מרגיש דחוי או חסר חשיבות.
דמיינו עולם בו נעים להגיד לא ונעים לשמוע לא.
עולם בו יש חופש לשים גבול מבלי להרגיש רע, תוקפני או רגשי אשם.
הגוף שלנו הוא הבית שלנו
הגוף של הסובבים אותנו הוא הבית שלהם.
עלינו לבקש רשות לפני שאנחנו נכנסים לבית הפיזי, הרוחני או הרגשי של כל אדם.
עלינו להסכים שמשהו או מישהו יכנסו לבית הפיזי, הרוחני או הרגשי שלנו.
התמקדות היא גישה שמדברת את השפה הזו
לפני שאנו ניגשים לכל נושא או קושי
אנחנו הולכים באיטיות בשביל
מחפשים את הדרך הכי מתאימה לרגע הזה
בודקים אם אפשר להתקרב
ורק אם יש הרגשה שאפשר מתקרבים לאט לאט
מרגישים שהאחרים פורצים את הגבול, ורוצים ללמוד כיצד לשים גבול דברו איתי