אם לפצעים של לוחמים היה קול,
הם בטח היו אומרים משהו כמו:
לפעמים אנחנו נראים לעין וגלויים
לפעמים אנחנו מדממים, נפוחים, בולטים או חסרים
כשכולם יכולים לראות אותנו
מתייחסים אלינו, מטפלים בנו, בודקים מה שלומנו,
מציעים עזרה, מבינים אותנו ואת מצבי הרוח שלנו,
מוותרים לנו כשאנו חוצים גבולות, לפעמים מרחמים עלינו,
אך לרוב נשארים ותומכים בנו.
אך מה קורה כשלא רואים אותנו?
כשאנחנו כל כך עמוק בבטן, בלב, בריאות ובנשמה
כשאנחנו חולמים חלומות קשים וחוזרים אלינו סיוטים ופלאשבקים
כשאנחנו שומעים צעקות בראש ומריחים ריח שאף אחד אחר לא מריח
כשאנחנו מרגישים עייפות ולעיתים קשה לנו לתפקד
כשיש לנו התפרצויות זעם שאפילו אנחנו לא תמיד מבינים מאיפה הם הגיעו
כשהלב שלנו פתאום דופק במהירות, כשאנחנו מתקשים לנשום וזיעה מתפשטת בכל תא בגופינו
כשיש לנו כאבי ראש ושרירים ויש לנו תחושה שנמלים עברו לגור ברגליים ובידיים שלנו
כששינויים במצבי הרוח ובטמפרטורה של הגוף הם כבר שגרת חיינו
מה באמת קורה כשלא רואים אותנו?
מה קורה כשאנחנו לא נראים?
התחושה שלנו היא
שמתביישים בנו
שמנסים להסתיר אותנו
שמדברים עלינו מאחורי הגב
שלא מבינים אותנו
שלא מנסים להקשיב לנו
להבדיל מהפצעים שנראים,
את הפצעים שלא נראים אי אפשר לנתח או לתפור
משחה, כדורים או פלסטרים
לא בדיוק פותרים לנו את הבעיה
לפעמים אנחנו חושבים שהזמן יעשה את שלו,
ושלאט לאט אנחנו נירפא,
אנחנו כל כך מאמינים
עד שאפילו אנחנו שוכחים שאנחנו קיימים
אנחנו לא מרגישים כמה כואב לנו,
לא מרגישים את הבדידות, את התסכול
ואת ההרגשה שאף אחד לא מבין אותנו ואין לנו עם מי לדבר
על הכאבים והרגשות שלנו
ת'אמת?
הזמן לא עושה את שלו
פצעים של לוחמים