הרבה פעמים נדמה לי שאני מוצאת התמקדות בכל דבר סביבי. בסדרות, בספרים, וגם בשירים. כששלמה ארצי שר ברדיו את "פתאום קם אדם" (שנקרא "שיר בבוקר בבוקר"), אני חושבת לעצמי שזה מאוד התמקדותי המשפט הזה, שיש בשיר הזה את לב התהליך הטיפולי, ואת הדחף שמוביל אותנו אליו.
פתאום קם אדם בבוקר
הבית הראשון במילותיו של המשורר אמיר גלבוע והפזמון של ארצי, ממחישים לנו בפשטות את הצעד הראשון בהתמקדות של אן וויזר קורנל, אשר היתה יד ימינו של יוג'ין ג'נדין (ז"ל) וממשיכת דרכו, ואולי אפילו את הרגע בו א.נשים בוחרים ללכת לטיפול. "פתאום קם אדם בבוקר" - זהו רגע של התעוררות ממש.
רבים חושבים ושוקלים ללכת לטיפול. חלקם אפילו מבקשים המלצה למטפל או מטפלת. לעיתים הםשומרים את הטלפון וממשיכים בחייהם, לרגעים חושבים להתקשר, לא בהכרח מגיעים לזה.
אבל מתישהו ישנו רגע. שגם אם הבשיל זמן רב הוא נחווה כפתאומי. כהתעוררות. הרגע בו מחליטים לעשות את זה. להתקשר, להתחיל תהליך. זה יכול להיות עוד יום רגיל אבל משהו בו מרגיש שהנה, שההתעוררות כבר כאן. שאפשר. לפעמים ההתעוררות הזו מגיעה עם התמודדות סופר קשה, מורכבות מאוד גדולה, חוסר יכולת לעמוד במשהו שהרבה מאוד זמן הצלחנו לעמוד בו, תחושה שהנה הקש ששבר את גב הגמל, שאי אפשר ככה יותר...
ומרגיש כי הוא עם
אני מרגישה שהמשפט הזה "ומרגיש כי הוא עם" מחזיק שני חלקים כל כך מהותיים בהחלטה ללכת לטיפול.
ראשית, המילה "מרגיש": כשאדם מגיע לטיפול זה בדרך כלל כי הוא הרגיש משהו עמוק. הוא התחיל להרגיש אי נוחות, חוסר סיפוק, משאלה לשינוי. משהו בו מרגיש שהוא חייב לזוז מהנקודה בה הוא נמצא. ומה לגבי "מרגיש כי הוא עם" - מה זה אומר?
בעיני זה אומר שהוא מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. לעיתים, הסביבה, החוץ, ה"עם" שהוא חלק ממנו ישתקפו לו וידגישו את מה שהוא מבקש, רוצה, לא מצליח - לכולם יש כך וכך, כולם סביבו מצליחים, כולם אומרים לו… המון השתקפויות שמעוררות ומאתגרות דרך הסביבה, העם, שאנחנו חלק ממנו - משפחה, חברה, קהילה ועוד. לעיתים התחושה שתתעורר שם היא עמוקה במובן של להיות חלק, להשתייך, להיות חלק ממארג החיים, תחושת אחדות עמוקה שמניעה אותנו להעמיק פנימה, להסכים להתבונן באומץ, לעשות בחירות ותנועות חדשות.
ומתחיל ללכת
אחרי ההתעוררות, אחרי ההנעה העמוקה של הרגשות והשייכות או הבקשה לשייכות - מגיעה התנועה, האימפולס שמניע אותנו לבחור משהו חדש, לעשות תנועה לטובתנו.
ומתחיל ללכת - ומתחיל תהליך טיפולי. מתחיל ללכת, פירושו בעיני שאדם בוחר לא להיות בנקודה בה הוא נמצא, בוחר לעשות שינוי ומתחיל ללכת בדרך הזו, ממש באופן פיזי, לא רק בדיבורים.
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום
השורה השלישית בשיר מתארת ממש את תחילת העבודה בחדר הטיפול: "ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום".
בתהליך טיפולי בכלל, ובהתמקדות בפרט, לפני שאנחנו משנים, מזיזים, מוחקים, רצים, אנחנו לומדים לאט לאט להכיר את כל החלקים שלנו.
אחת הדרכים הכי יפות להכיר קולות וחלקים בתוכנו היא לומר להם "שלום".
אן וויזר קורנל מתייחסת למפגש שלנו עם החלקים שלנו ולמפגש של המטופלים שלנו עם החלקים שלהם כמו מפגש בין שני חברים. נפגשים וקודם כל אומרים שלום.
היכולת לפגוש בסקרנות, בנוכחות, לומר שלום בתור התחלה לפני הכל - מאפשרים לחלקים וקולות בתוכנו להרגיש שהם חלק, שיש להם מקום, שלא מנסים לשנות, לתקן, לבטל אותם. שמקשיבים להם באמת. וכל חלק בתוכנו צמא שיאמרו לו שלום בתהליך הטיפולי כי יש לו משהו עבורנו - בגישת ההתמקדות אנחנו אומרים שכל חלק רוצה בטובתנו מנקודת מבטו האישית.
החלק שבו אנו אומרים שלום הוא חלק שנותן אמון ומסכים להקשיב - לכל החלקים בתוכנו, לכל מה שיעלה בתהליך. להכיר את עצמנו לעומק, ומשם לבחור.
ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מהשלכת
השורה שסוגרת את השיר מביאה את לב התהליך הטיפולי. איך מתוך שלכת או סתיו או חורף בחיינו - תקופות שנרגיש שהכל תקוע, לא עובד, חסר תקווה, עולה מתוך התהליך הטיפולי אביב חדש - אפשרות שהעץ שוב יוריק, שחיינו יתמלאו מהות, משמעות, תחושת בהירות ובחירה. בשביל זה אנחנו הולכים לטיפול. בשביל זה אנחנו כאן בעולם. תודה שקראתם, ונסיים במילות השיר:
שיר בבוקר בבוקר מילים: אמיר גלבוע לחן: גידי קורן ושלמה ארצי
פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת
וּלְכָל הַנִּפְגָּשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.
דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו מִבֵּין חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת
וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשׁוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.
הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם - הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת־שֶׁמֶש לִכְלוּלוֹתָיו.
וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָרִים
וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם
לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִּסְתָּרִים.
אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו -
כְּפֶלֶג צוֹנֵן.
כְּשִׁיר רוֹעִים.
כְּעָנָף.
פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת
וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.