תחושות שיפוט וביקורת הן דבר שעולה בנו באופן טבעי כלפי מטופלים בקליניקה, ממש כשם שזה עולה בנו בכל מערכת יחסים אחרת בחיים. גם התחושה שאנו "יודעים יותר טוב" מהמטופל עולה בנו לא מעט כמטפלים, והיא בסך הכל טבעית - אנחנו מנוסים בעבודתנו, אנחנו חיצוניים לבעיה או לקושי, בעוד המטופל מולנו שרוי בקושי ובאמונות שלו ולא תמיד רואה.
אך האם אנחנו באמת רואים ויודעים?
בואו נבדוק רגע משהו: כמה פעמים מצאנו את עצמנו מנסים ומנסים אך לא מצליחים שלא לשפוט ולבקר את המטופל? כמה פעמים חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו? כמה פעמים קרה לנו שהיינו בטוחים שעל המטופל לנהוג אחרת? הרבה. אני בטוחה שהרבה. כשעולים בי שיפוט וביקורת כלפי המטופל, כשאני בטוחה שאני מבינה ויודעת יותר טוב ממנו כשאני משוכנעת שעל המטופל או המטופלת לנהוג אחרת - זה סימן עבורי לעצור ולבחון את סימני הקריאה. זה סימן עבורי לשים סימני שאלה. למה אתה מתכוון כשאתה אומר
למעשה, עוד לפני ביקורת ושיפוטיות, יש עוד שאלה שעלינו לשאול והיא כנראה החשובה מכולם: כמה פעמים קרה לנו שהיינו בטוחים בדיוק למה המטופל מתכוון כשהוא אמר משהו או דיבר על משהו? כמה פעמים היה נדמה לנו שיכולנו להשלים משפט עבורו? למשל כשהמטופל אומר על משהו שהוא "מעצבן" או עושה מחווה כלשהי עם היד. האם אני יודעת למה בדיוק התכוון? מה מעצבן עבורו? האם אני מנחשת ומשלימה, או האם אני עוצרת ושואלת שאלה - מבקשת הרחבה. ומה קורה כשמטופל אומר משהו שמעצבן אותי או מקפיץ אותי? האם הבנתי באמת למה התכוון או נתתי פירוש מתוך עולמי? האם הקשבתי באמת או השלמתי ממה שחשבתי שאני יודעת? חוסר הבנה הוא מקור נפוץ לעימותים, לניתוק קשר ולהעצמת רגשות שליליים כלפי אדם אחר. לכל אחד מאתנו סיפור חיים, התנסויות, מערכות יחסים, עליות ומורדות. כשכל אלו פוגשים אדם נוסף נוצר מרחב משותף.
במרחב המשותף נמצאים כל סימני הקריאה של שני הצדדים.
סימני הקריאה מתבטאים בעיקר בדפוסים שנוצרו כתוצאה מסיפור החיים הספציפי.
סימני הקריאה הרבה פעמים מייצרים תקיעות בתוכנו וגם במערכות יחסים - כשהם נפגשים ונתקלים זה בזה. כסימני הקריאה נפגשים בשדה המשותף של הקשר אתן דוגמא: נניח שבתור ילדה צחקו עלי או העליבו אותי כשהבעתי את דעתי וכתוצאה מכך למדתי לשתוק – לא להביע דעה.
בתוכי – למדתי כל כך הרבה שנים לא להביע את דעתי, עד כי אני בטוחה כי אין לי דעה או שהדעה שלי לעולם לא תתקבל. אני יודעת ברמה מוחלטת שהדעות שלי הן "מקולקלות" או "לא מקובלות".
בתוך מערכות יחסים – האחר עשוי לפרש את השתיקה שלי מתוך התנסות חייו שלו. מתוך סימני הקריאה שלו. למשל הוא עלול לפרש שאם אני שותקת הרי שלא איכפת לי ממנו או שאני מתעלמת. זוהי הקשבה מתוך סימני קריאה פנימיים - לא מתוך הקשבה, פתיחות וסקרנות לשתיקה שלי. למעשה, כשסימן קריאה פוגש סימן קריאה נוצר סימן קריאה שלישי שמנתק את הקשר או מקשה על התקשורת.
כך קורה פעמים רבות בחיים וגם בקליניקה. אם מטופל מגיב בדרך מסוימת ואני מנחשת או יודעת מראש למה התכוון אני עשויה לפספס אותו, אני עשויה לפרש אותו מתוך עולמי ולייחס לדבריו כוונה אחרת לגמרי. אך אם ניקח את המשוואה הנ"ל ונכניס סימן שאלה למשוואה, המשוואה מיד תשתנה.
להכניס את סימן השאלה לשדה הקשר
כשאנו מוסיפים סימן שאלה נפתחות אפשרויות חדשות: יש תנועה, ישנה הקשבה אמיתית. נכנסת סקרנות ופתיחות שאומרת: אני לא בהכרח יודעת, אני לא ממהרת לנחש או להשלים, אני שואלת ומבררת.
כמטפלים, על מנת להגיע למחוזות הללו ולאפשר לנו ולמטופלים שלנו לנוע מדפוסים שכבר אינם משרתים אותם, אנו נדרשים לנקודת מבט סקרנית ועמדה פתוחה שאינה נצמדת לביקורת ושיפוטיות. זה לא אומר שלא תעלה בנו שיפוטיות, זה יקרה וזה בסדר, זה פשוט סימן קריאה שקופץ בנו ומסמן שזה הזמן לעצור ולהקשיב אחרת - פשוט לשאול שאלות. הנה דוגמא לאופן בו אפשר להקשיב יותר לעומק בעזרת סימני שאלה: "תוכלי בבקשה להסביר זאת קצת יותר?"
"למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר...."
"חשוב לי להבין אותך יותר, האם תוכלי להרחיב למה הכוונה שלך?"
או למשל כשאני מהדהדת ומשקפת - אשאל בסוף: "האם לכך התכוונת?" דרך אחרת עבורי ועבור המטופל להקשיב לעומק מעבר לסימני הקריאה תהיה לפנות לגוף:
"בואי נעצור לרגע, תני לעצמך רגע להרגיש מה קורה עכשיו" או "בואי נסי לתאר לי מה קורה לך עכשיו כשאת מדברת על זה"
חשוב לציין שהעמדה הסקרנית היא עמדה אמיתית ואותנטית, כלומר, אם נשאל שאלות באופן אוטומטי וטכני זה לא בהכרח יאפשר עמדה סקרנית בתוכנו.
איך נדע אם אנחנו בעמדה סקרנית?
לסימן קריאה (שהוא דפוס לא מודע) יש אנרגיה של תקיעות, יש לו תנועה חדה יותר, לעיתים יש לו אנרגיה של כיווץ.
לסימני שאלה ולעמדה סקרנית יש אנרגיה של תנועה. אנרגיה זו מאפשרת לצאת לטיול, שבסופו סימן הקריאה (מה שאנו יודעים) עשוי להיות שונה ממה שהיה לפני כן, הוא עשוי להיות "גם וגם" והוא גם יכול לחזור ולהיות סימן הקריאה הראשוני, רק ממקום של תנועה ובירור ולא ממקום של הרגל או ניחוש. סימני שאלה כמרחב מאפשר: סימני השאלה בשיח הטיפולי (ובכלל) יוצרים עבורנו תנועה, יוצרים מרחב שמאפשר:
סקרנות
רגעי שקט
תנועה
עצירה
הקשבה
פתיחות
אמפתיה תובנה ידיעה עמוקה (שאינה כמו סימן הקריאה הראשוני ההוא)
במרחב שמאפשר סקרנות והקשבה נמצא הרגע הזה שכולנו מכירים:
כשאנחנו עוצרים הכל, כשיש שתיקה לרגע, אולי אנחנו עוצמים עיניים אולי מביטים לעבר נוף או סתם בוהים,
ופתאום יש לנו תובנה, פתאום אנחנו יודעים בדיוק מה עלינו לעשות. פתאום אנו מבינים משהו בצורה עמוקה ובהירה.
התוספת המשמעותית בטיפול היא שברגע שזה קורה - האדם אינו לבד, אנחנו שניים. במרחב אחד משותף.
המטופל יכול לחלוק את הרגע המיוחד הזה עם אדם נוסף. וזה רגע משמעותי ומהותי ממש.
אז בפעם הבאה שנראה לנו שהבנו בדיוק מה המטופל שלנו צריך לעשות ואיפה הוא טועה,
בפעם הבאה שנחשוב שאנחנו יודעים בדיוק למה המטופלת התכוונה או מה המטופל חשב כשעשה תנועה עם היד,
בפעם הבאה שנפגוש בתוכנו או בשיח סימן קריאה חזק -
בואו נעצור.
נשים לב.
נזכיר לעצמנו לנוע מסימן קריאה לסימן שאלה,
ננשום ונפנה את המרחב לחקירה משותפת
חקירה שואלת, סקרנית, מאפשרת, פותחת פתח למשהו חדש.