• דנה קיסרי

מה קורה כשמטופל אומר "אני לא כועס"


מה קורה כשמטופל אומר "זה לא מעצבן אותי", "אני באמת אוהב אותו", "אני לא כועס"

אבל הגוף שלו מראה אחרת?

הפער בין המילים לרגשות, או בין המילים לתחושה הגופנית הוא לפעמים ה- סיפור בקליניקה.


נתחיל בהתחלה - כיצד נוצר הפער, ונמשיך במחיר ובביטוי של התופעה בקליניקה:

הכל מתחיל אי שם בילדות המוקדמת של כולנו,

החיים שלנו הם רצף של חוויות והתנסויות,

אלו מתגבשים במשך השנים לרגשות ומחשבות.


כתינוקות, אנו חווים את העולם דרך תחושות גופניות.

המוח החושב והמוח המרגיש- מתפתחים לאט לאט כאבולוציה סביבתית ואישית באופן טבעי.


הגוף, להבדיל מהמוח החושב והמרגיש, חש תחושות כבר ברחם, ויכול להרגיש אם נוח או לא.

אם לתינוק נוח ונעים הוא יגיב בצורה מסוימת, ואם לא נוח ולא נעים לו הוא יגיב בצורה אחרת.

הוא אינו יודע מדוע הוא חש באי נוחות, אך גופנית הוא חש.


כל סיטואציה בה אנו נתקלים - נחווית בצורה גולמית בגוף.

ילדים לומדים להגיב רגשית ומחשבית, לסיטואציות אלו,

רק לאחר שהם התבוננו או הקשיבו למבוגרים.


דוגמה יפה ניתן לראות כשילד נעלב.

מיד ניתן לראות על פניו את העלבון.

הגוף שלו הרגיש מיד תחושה שתורגמה על פניו כעלבון.

שלב התגובות, המחוות, התנועות, הכוונה והמילים של המבוגרים קריטית בשלב הזה.

אם הוא יקבל לגיטימציה על ההרגשה שלו: "זה באמת מאוד מעליב שהוא לקח לך את המשחק" - הילד, למרות העלבון, יחווה הרגשה של וויסות, כיוון ששלושת המוחות (החש, המרגיש, החושב) שלו מסונכרנים.

אם הילד לא יקבל תמיכה בהרגשת העלבון (מה שקורה המון): "בוא, לא קרה כלום, הוא יחזיר לך את המשחק" או "אתה יותר גדול, תוותר" או "אתה לא צריך להיעלב" - הילד יחווה פיצול.

כשהתהליך הזה יתרחש שוב ושב, הילד יחווה שוב ושוב פיצול, ויתרחק מההרגשה שהוא מרגיש בגוף.

בדרך זו לומד הילד, לפרש מצבים דרך רגשות ומחשבות, אשר אינן מחוברות להרגשה האמתית שלו (בגוף).

אומנם, הפיצול התרחש בעבר הרחוק, אך הוא עושה שמות במערכת היחסים שלנו עם עצמינו ועם הסובבים אותנו, ברמה יומיומית בהווה.



איך הדבר בא לידי ביטוי בעולם המבוגרים, וכיצד הפיצול בא לידי ביטוי בליניקה?

רובינו כלל לא מודעים לפיצולים בתוכנו.

למדנו לחיות איתם, כלומר, למדנו להתרחק מהתחושה הגופנית הבסיסית - נעים לי או לא?


פיצול יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות לדוגמה:

* בין מחשבות לרגשות - אני מרגישה שאני לא סובלת מישהו אבל משכנעת את עצמי שאין לי שום סיבה הגיונית להרגיש את מה שאני מרגישה

* בין תחושות גופניות למחשבות - מתכווצת לי הבטן כשאני נכנסת לחדר, אבל אני משכנעת את עצמי שהכל בסדר פה.


בקליניקה:

מטופל יכול לספר סיפור מאוד קשה מבלי להניד עפעף,

או מטופלת שמשתפת שהחברה הכי טובה שלה מאוד פגעה בה, ולהגיד במילים "אני לא כועסת עליה" בזמן שהידיים שלה קפוצות והנשימה שלה מהירה,

או מטופל שיגיד בקול ברור וחד "אין לי שום בעיה לשלם על טיפול שביטלתי באותו יום, זה לגיטימי" - עם חיוך מאומץ, ישיבה זקופה מהרגיל.



אם מנסים שוב ושוב לשכנע את עצמינו דרך מילים ודרך רגשות שבפעם הבאה נפעל אחרת, נרגיש אחרת, נתפקד אחרת, אך בפועל החוויה עדיין בגוף, ועד שלא יהיה סינכרון בין שלושת המוחות, נחווה שוב ושב תחושות של כאב, כישלון, אכזבה ועוד.

התמקדות היא גישה חווייתית, אשר מקשיבה למילים באופן חווייתי.

ההקשבה בהתמקדות אינה רק דרך חוש השמיעה. החיפוש אחרי המילים מגיע רק לאחר שעולה חווייה.

ההתמקדות היא גישה אשר יוצרת גשר בין המילים על פני השטח, לבין הרגשות שנמצאות ממש מתחתן לבין התחושות הגופניות אשר נמצאות מתחת לפני השטח - זוכרים את הילד שנעלב?

התמקדות יוצרת גשר בין התנהגות והתנהלות יומיומית לא מודעת, בהווה, לבין החוויות שמוחזקות בגוף מהעבר.

מפגש עם התחושות הספציפיות הללו, מתן לגיטמציה להרגשה, חיפוש אחר רגש המתאים כמו כפפה לתחושה הספציפית ומציאת המילה - יוצרת אינטגרציה בשלושת המוחות וגורמת לנו ולמטופלים שלנו לתחושת וויסות.

עבודה לאורך זמן, בהתמקדות מאפשרת לנו לצמצם פערים בין תחושת הפיצול אשר נוצרה בילדותינו, צרובה בגופינו, ועושה שמות בנפשינו, לתחושת הוויסות שכולנו מייחלים לה.

עוד על קורסים בהתמקדות