• Dana Keissary

על בושה בקליניקה

"בושה היא תחושה לא נעימה, שמתעוררת כשהחש בה סבור שהוא עשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה". (מתוך: ויקיפדיה)

בושה היא רגש שכולנו מרגישים כאנשים בוגרים. במקרים רבים בושה גורמת לנו להסתיר חלקים מסויימים ואף גורמת לנו לפחד לחשוף חלקים בעצמנו או מחיינו.


בושה היא תוצר של תגובות הסביבה הקרובה והרחוקה על המעשים, הרגשות והמחשבות שלנו כילדים. היא אחד הגורמים הכי בולטים לדפוסי התנהגות, טראומות שלא עיבדנו וכאבים פיזיים שונים.


בושה משפיעה עלינו בשתי צורות עיקריות:

1. הבושה מרחיקה אותנו מעצמנו, כלומר, גורמת לנו להיות חסרי בטחון, מתוסכלים ולא מסופקים.

2. הבושה משדרת לנו כיצד כדאי ורצוי שנתנהג בחברת אנשים.

כמטפלים אנו נשאף לייצר מרחב משותף בו הבושה תוכל להרגיש חלק מהתהליך. עלינו ליצור מרחב בטוח בו מטופלים יוכלו לבחור איך, מתי וכמה לחשוף את החלקים הכי מבוישים שלהם.

אם נצליח ליצור מרחב חסר שיפוטיות וביקורת, זה יאפשר למטופל להתרווח, לחוש בטוח ומוגן, וגם חלקיו הפנימיים שמלאים בושה יוכלו להישען אחורה, לנשום ולאט לאט להיחשף.

מרחב בטוח הוא מרחב שנבנה בהקשבה, באיטיות, בסבלנות ובהרבה אהבה. הוא מקום חסר מילים. מקום בו מרגישים וחשים בטחון ומוגנות.


ישנן שתי דרכים עיקריות ומקובלות לייצר מרחב בטוח ללא מילים:


1. ברמה האתית - setting, התייחסות לקשר מטפל/מטופל, העברות וכד'. השמירה על ה- setting, ההתייחסות ליחסי מטפל-מטופל ותשומת לב לנושא של העברות היא השומרת על המסגרת. מסגרת חיצונית ומקצועית מייצרת מוגנות ובהירות. כשיש לנו מסגרת, כשיש לנו ודאות וגבולות - יש לנו ביטחון, וכשיש לנו תחושת בטחון נוכל להביא לתוך המסגרת גם את החלקים המבויישים שלנו.


2. ברמה ההתנהגותית - מבט אמפתי, הקשבה מלאה חסרת שיפוטיות, לב פתוח ומקבל ועוד. מטופלים רבים מגיעים לקליניקה כיוון שלא היה מקום בו ראו אותם באמת, הקשיבו למילים שלהם, לתחושות ולרגשות שלהם. ככל שאנחנו, המטפלים, נפתח את יכולת ההקשבה האמפתית, המבט שמאפשר לאדם אחר להרגיש שהוא נראה, שהוא חשוב, כך לאט לאט, יוכל האדם השני להרפות, לנשום, להרגיש אהוב ומשמעותי, וירשה לעצמו להביא גם את החלקים הפגיעים שלו, המבוישים.


מודלינג - להזמין את הבושה לקליניקה, דרך נוספת להזמין את הבושה לקחת חלק בתהליך היא להיות בנוכחות מבויישת בעצמי, כמטפלת. כלומר, להכניס בושה ולהזמין אותה לתוך הקליניקה תוך שאני מעבירה מסר חסר מילים שאומר - כאן יש מקום לבושה ולחלקים בך שחשים בושה בדיוק כמו לכל החלקים האחרים שלך.


איך עושים זאת? הנה מספר דוגמאות


1. מגרש משחקים - כשאנו משחקים עם המטופלים אנו מזמינים את החלקים הילדיים של שנינו להיות במרחב אחד, אנו יוצרים מרחב בו בושה פחות קיימת, או שאפשר להיות איתה.


2. מחוות גופניות - פעמים רבות אני מבקשת ממטופלים שלי לפתוח את הלסת על מנת לאפשר נשימה, או לכווץ ולהרפות שרירים - כשאני מדגימה ופותחת את הפה ומתכווצת בעצמי, אני נראית די משונה ומוזרה - וכשרואים אותי "מתנהגת" באופן מוזר - עובר מסר ללא מילים שגם להם מותר.


3. השמעת קול - השמעת קולות כשנושפים אוויר החוצה, כתרגיל, או סתם כדי להמחיש תחושה שעוד אין לה מילים, היא צורה נפלאה להזמין ולאפשר תחושות של בושה.


4. הומור - הומור הוא דבר משחרר, הוא גורם לנו להרגיש שייכים, הומור גם מרפה שרירים ומאפשר לחלקים פחות מודעים לעלות מעל פני השטח.


הדוגמאות הנ"ל מאפשרות לנו לחשוף בפני המטופלים את החלקים המבויישים שלנו מבלי להתבייש. אנחנו למעשה לא מדברים על בושה - אנחנו מתנהגים בושה או חוסר בושה. בדרך זו, אנו מדגימים ועושים "מודלינג" עבור המטופלים שלנו. אנחנו מעבירים מסר חסר מילים שאומר "גם אני מביאה לכאן את החלקים המבויישים שלי - את.ה לא לבד".


בנושא של בושה חשוב לזכור שאין לנו אג'נדה להיפטר מהבושה - אלא לתת לה מקום, לאפשר לה ביטוי, ליצור עבורה מרחב בו אולי בפעם הראשונה יהיה אפשר להעלות חלקים למרות הבושה ויחד איתה.


להכיר את הבושה שלנו עצמנו על מנת שהתנועה הזו תתרחש באופן ספונטני, ולא כתרגילים בקליניקה, עלינו, כמטפלים, להכיר לעומק את החלקים המבוישים שלנו: את הבושה שלנו עצמנו מדרך החשיבה שלנו, מהגוף שלנו, מלעשות טעויות, מהמיניות ומהתשוקות הכי כמוסות שלנו ועוד.

אם אנחנו לא ניגע בעצמנו בבושה שקיימת בנו, לא נוכל להיפגש עם הבושה של המטופלים שלנו. קרקע בטוחה בטיפול - היא קרקע המאפשרת למטופלים להיות בקשר עם החלקים שלהם שנושאים בושה.

אם למרחב לא מגיעים חלקי בושה - זה עשוי להיות סימן שהקרקע עדיין לא בטוחה.

איפה את או אתה פוגשים בושה בקליניקה?