מטפלים יקרים, האם אתם דופקים על הדלת לפני.....?

זה משהו שכולנו יודעים ומבינים: לפני שבאים לבקר מישהו בביתו - מתקשרים, שואלים אם ומתי אפשר, וכשמגיעים - מצלצלים בפעמון או מקישים על הדלת.

אם נקביל זאת לעולם הטיפול, הרי שבעיני הנפש, הגוף, הזכרונות, המחשבות והרגשות של המטופלים שלנו הם אותו הבית. כמטפלת וכמדריכה מעניין אותי לשאול -

כמה אנחנו, כמטפלים, רגישים לכך? כמה אנחנו מבקשים רשות לפני שאנחנו נכנסים פנימה לאותו הבית ופוגשים את כל אלו?

איך זה מרגיש כשנכנסים בלי להודיע? כשפורקים בלי לבקש?

דמיינו סיטואציה בה אתם יושבים בביתכם ופתאום הדלת נפתחת ומישהו נכנס.

די מובן וברור שרובנו היו מרגישים לא בנוח אם מישהו היה פתאום נכנס אלינו הביתה.

דבר דומה מתרחש בשדה מערכות היחסים בינינו, בסיטואציות שהן כביכול אפורות יותר ואינן קשורות לבית שלנו.

למשל, האם כשפונים אליכם בשאלה או בבקשה לעיצה אתם עוצרים לחשוב ולבדוק: "האם זה מתאים לי לענות, להתפנות ברגע זה?"

האם אתם ערים לכך, שאפילו הקרובים והאהובים עליכם ביותר פונים אליכם לפעמים כשהזמן או המצב הנפשי שלכם כלל לא פנוי לכך, או שסתם לא מתאים לכם.

האם קרה לכם פעם שמישהו קרוב שיתף אתכם בקושי, או בסיפור מאוד נוגע ללב, אך רמת ההכלה שלכם היתה אפסית באותו רגע?

מה אם יכולנו להקיש על הדלת ולבדוק?

לפני שאני חוזרת לעולם הטיפול ולקליניקה, בואו נראה מה היה קורה אם היינו מקישים על הדלת לפני בתוך מערכות היחסים שלנו:

קחו נשימה עמוקה ובדקו איך זה מרגיש בגוף אם שואלים אתכם:

"הייתי רוצה להתייעץ איתך על משהו, האם אפשר עכשיו?"

או

"האם יש לך זמן עבורי? קרה לי משהו היום שאני חייבת לשתף אותך"

או

"בא לך לשתות איתי קפה אני צריך לפרוק"

עכשיו קחו נשימה עמוקה, ודמיינו עולם בו לצד השני יש את החופש המלא להגיב כך:

"אני עסוקה כרגע, פחות מתאים עכשיו, נוכל לקבוע זמן אחר?"

או

"אני מאוד טרוד בעניין אישי ואין לי פניות כרגע עבור דברים אחרים"

או

"אפשר לדחות למחר? אני מאוד עייפה"

והכי מעניין אם בעולם הזה זה היה אפשרי לענות כך שהצד השני לא היה נפגע, מרגיש דחוי או חסר חשיבות.

דמיינו עולם בו נעים להגיד "לא" או "לא כרגע", עולם בו זה ממש בסדר - לשמוע לא.

עולם בו יש חופש לשים גבול מבלי להרגיש רע, אשם, תוקפני, או חסר רגישות.

בחזרה לקליניקה ולטיפול - לבקש רשות מהמטופל

בואו נחזור עכשיו לקליניקה.

כפי שאמרתי קודם לכן, הגוף של המטופלים שלנו הוא ביתם. הנרטיב, ההיסטוריה, הזכרונות, הדפוסים, הרגשות והמחשבות שלהם - הם כולם הבית הפרטי שלהם.

נכון, הם הגיעו אלינו על מנת לקבל טיפול. נכון, הם מצפים שנדבר על כל הדברים האלו. אך לפי תפיסת עולמי וגישת הטיפול שלי - אין זה אומר שיש לנו את הרשות להכנס מבלי לבדוק שוב ושוב, מבלי לבדוק בכל שלב - האם אפשר להכנס?

איך עושים זאת? איך מיישמים את בקשת הרשות בטיפול?

הדרך לעשות זאת היא על ידי ארבעה צעדים:

1. הקשבה

2. שאילת שאלות, בדיקה

3. שהייה או עצירה

4. לקבל ולאפשר

השלב הראשון הוא הקשבה.

עלינו ללמוד להקשיב למילים המדויקות ולהדהד אותן במדויק.

עלינו ללמוד להקשיב לשפת הגוף - להבעות, לתנועות, לתחושות שעולות גם בנו. להקשיב למטופל ולמטופלת וגם לכל מה שעולה בהתנהגות שאינה מדוברת (כמו איחורים, ביטולים וכו').

השלב השני, הוא לבדוק ולשאול שאלות. חשוב לי לומר - לשאול שאלות לא רק בתחילת הדרך, אלא בכל שלב, בכל סשן ובכל נושא:

הנה כמה שאלות והזמנות לדוגמא שתוכלו להשתמש בהן:

• תראי אם זה בסדר לשהות עם זה

• תבדוק אם החלק הזה מעוניין שנהיה איתו

• בואי תראי מה יותר מושך את תשומת ליבך, לא מה הכי "נכון" או "דחוף" לדבר עליו

• נראה שמשהו קורה ביחסים ביננו, האם מתאים לך לדבר על זה?

• כשאת אומרת שאת עצובה, למה את מתכוונת? אני יודעת איך אני מרגישה עצב, אבל חשוב לי להבין איך את חווה עצב?

• אתה יכול לספר על ההרגשה שלך יותר?

השלב השלישי הוא להאט, לשהות ואפילו לעצור. בהמשך להקשבה שלנו, לשאלות או ההזמנות שהצענו למטופל ותשובותיו (במילים או בגוף) נוכל להמשיך ולהזמין לשהייה או לעצירה.

הנה כמה הזמנות ואמירות לדוגמא:

• הגיע נושא גדול, קח לך רגע לבדוק אם נכון עבורך, כרגע, להכנס לשם

• זה ממש בסדר אם לא מתאים לך היום לגעת בנושא הזה

• האם בהרגשה שלך אפשר להמשיך?

• קחי לך רגע לבדוק אם יש משהו שהוא יותר מדי כרגע

• בוא נלך פה קצת יותר לאט, תראה איך זה מרגיש…

• אנחנו לא חייבים להכנס בכוח לשום מקום

השלב הרביעי, הוא לקבל ולאפשר למטופל או למטופלת לומר לנו: "לא", "לא מתאים", " משהו מרגיש יותר מדי", "אני חייבת לעצור" ועוד

הקליניקה והתהליך הטיפולי כמרחב מוגן - סיכום כשאני מדריכה או מכשירה מטפלים אני מדברת הרבה על המרחב המוגן שאנו יוצרים בקליניקה עבור מטופלת או מטופל. אחת הדרכים ליצור את המרחב המוגן ולשמור עליו היא לזכור כל הזמן את הדימוי הזה של המטופל כבית, כמישהו שהגיע אלינו בדיוק בשביל להעמיק בחומרים האלו, אבל עלינו לכבד את הבית וכל מה שבתוכו, לכן עלינו לדפוק על הדלת, לבדוק שמתאים, ואז להקשיב, לשאול, להציע להאט ולעצור.

נוסף על כך, עלינו לקבל כשלא מתאים למטופל להעמיק בנושא מסוים ולאפשר לו או לה לומר: "לא" או "לא כרגע".

מטפלים יקרים, מזמינה אתכן ואתכם לשתף אותי אם הפוסט הזה תרם, איך הוא פגש ומה דעתכן ודעתכם? מוזמנים לשתף את הפוסט הזה הלאה ולאמץ מכאן את השאלות וההזמנות לטיפול ולקליניקה שלכם, ואולי גם לחיים האישיים? דנה