כשאנו חווים הרגשה של מאמץ יתר בעבודה עם מטופל או מטופלת – זוהי נורה אדומה.
חוסר הסימטריה ביחסי מטפל-מטופל הוא נושא המעסיק מטפלים רבים, מזוויות שונות.
בבלוג זה אתייחס אליו מנקודת מבט של מאמץ יתר.
במילים פשוטות, מאמץ יתר בקליניקה הוא מצב בו אנו, המטפלים, רוצים יותר עבור המטופל, עבור התהליך שלו או יותר ממה שהוא רוצה עבור עצמו.
זוהי סיטואציה שסביר להניח שכולנו חשנו בתחילת דרכינו.
כאשר היו לנו מעט מטופלים, והיינו מוכנים לעשות ה מ ו ן על מנת שהם ישארו.
אך תופעה זו אינה מתרחשת רק בתחילת הדרך.
בשלב זה עלינו לעצור לרגע ולהביט, עם היד על הלב:
האם זו העמדה שלנו? כלומר, האם אני מזהה שלרוב אני רוצה ועושה יותר מהמטופלים.
האם מטופלים ספציפיים או רגעים בתהליך מניעים אותי לעמדה זו?
מהו מאמץ יתר וכיצד נזהה אותו?
- מטופל מעסיק אותנו בזמנים שבין הטיפולים: מחשבות רבות, דרכים לנסות לעזור לו, אנשים אחרים שמזכירים לנו אותו וכד'.
- לעיתים מטופלים מרצים מטשטשים את "הראייה" שלנו. הם מגיעים לכל הפגישות בזמן, משלמים בדיוק כפי שקבענו ואף בשעת הסשן מראים נכונות רבה לתהליך. אך בפועל אנו מתקשים לראות שבזמנים בין המפגשים ההתנהלות שונה לחלוטין. לדוגמה, התהליך לא בא לידי ביטוי בחיי היומיום או שאולי אין ממש התקדמות או שיש נושאים מאוד מהותיים לתהליך שכלל לא מגיעים לשדה.
- אנו מחכים לרגע בו מטופל יכעס עלינו. הרבה פעמים אנו מרגישים שהטיפול התחיל כשאפשר להביע כלפינו רגש שנחשב לא נעים. אך אליה וקוץ בה. יש בנו חלק שמחכה לרגע שכזה, ויש בנו חלק שמתקשה להתמודד איתו.
למה הכוונה וכיצד הדבר בא לידי ביטוי במרחב התרפויטי?
כאשר מטופלים, שאנו לא במאמץ יתר מולם, יביעו מולנו כעס או עלבון, נגיב באופן מותאם ונוכל לעבד ביחד מה קרה ביחסים ביננו, וכיצד הנושא קשור לנרטיב של המטופל. לעומת זאת, כאשר מטופלים איתם אנו מחזיקים מאמץ-יתר יביעו אכזה, כעס או עלבון מאיתנו או מהתהליך, סביר להניח שנקפוץ מיד להגן על עצמינו, או שנתנצל מהר מאוד, ולא נאפשר למטופל לחקור את עולמו הרגשי בצורה משמעותית, ואף, הוא יחשוב פעמיים, כשירצה בפעם הבאה להביע רגשות שכאלה.
בנוסף, מאמץ יתר שלנו מאפשר למטופלים להרפות את ידם.
הדבר בא לידי ביטוי, פעמים רבות ב- setting, לדוגמה,
- מטופלים שאינם משלמים בזמן או שוכחים לשלם
- איחורים תמידיים
- קושי לסיים את השעה הטיפולית בזמן או שנזכרים ממש ברגע האחרון בנושא חשוב מאוד.
- רצון לשנות את שעת הטיפול לעיתים תכופות.
מתי אלו נחשבים מאמץ יתר ומתי הם חלק מהתהליך?
אותי לימדו שכל מה שמתרחש ב-setting בפעם הראשונה, אני מסמנת לעצמי ככוכבית, ואם הדבר קורה בשנית, עליי להחזיר לשדה ולעבד ביחד עם המטופל.
כלומר אם מטופל מאחר פעם אחת או שכח לשלם פעם אחת - אני מסמנת לעצמי כוכבית.
אך הדבר קרה שוב, במפגש הבא, אפתח בפניו, ונבדוק ביחד, האם זהו אכן צירוף מקרים או שאולי הגוף של המטופל יודע משהו שהוא עדיין לא מצליח להגיד במילים או שאינו מודע לכך.
עם מטופלים שאני במאמץ יתר אנו נענה להתנהלות הנ"ל או לבקשות של המטופל מבלי להעלות בפניו את החלקים הלא מודעים שמגיעים לשדה ולא נעבד ביחד חלקים שהם בין החשובים והמשמעותיים בתהליך.
***********************************************************************************************
כן, התפקיד שלנו הוא להחזיק לעיתים חלקים מהתהליך,
חלקים לא בשלים או שמרגישים כבדים מדי בשלב מסוים.
אך, עלינו לשים לב אם אנו מחזיקים לבד חלקים רבים מדי לאורך זמן ארוך מדי.
דמיינו שהמטופל מניח אצלנו אבן גדולה, כבדה, ואנו לא יכולים להניח אותה על הקרקע כיוון שהוא עלול להרגיש נטישה, וגם איננו יכולים להעביר לו אותה כי הוא אינו יכול/מוכן/בשל.
אנו מחזיקים את האבן כשהוא בקליניקה ולעיתים גם במשך השבוע.
קחו רגע להרגיש את הסיטואציה.....
כבד, אני מתקשה לעשות דברים אחרים כיוון שאני כל הזמן מחזיקה את האבן, בשלב מסוים כואב ועוד ועוד ועוד.....
בואו נחזור לחוסר-סימטריה שפגשנו בהתחלה.
ברוב הנקודות של אי-סימטריה מדברים על המקום שהידע, האחריות והכוח נמצאים אצל המטפל.
בנקודה של מאמץ יתר חשוב ורצוי לזכור:
בתהליך נפשי המטופל אמור להתאמץ יותר מהמטפל.
התהליך הוא של המטופל!
הוא אמור לרצות יותר, לשאוף יותר, לעשות יותר, להתנהג יותר ,על מנת לחיות חיים מהנים יותר.
אנחנו פה, לתמוך בחלקים שיכולים וגם בחלקים שלא יכולים לרגעים,
אך אם נחזיק לבד לאורך זמן את האבן (התהליך של המטופל),
אנחנו מאוד נתעייף, והוא לא ימצא בתוכו את הכוחות הפנימיים שלו.
נקודה חשובה:
למאמץ יתר ביחסי מטפל מטופל יש איכות של מלכודת.
המטופל אכן רוצה שנתאמץ/נשתדל עבורו, אך האם הוא זקוק לכך?!
יש בלבול בין מה המטופל רוצה באופן מודע וגם ברמה הלא מודעה, לבין מה המטופל צריך שיעשו בשבילו.
הוא רוצה שנספק לו את הצרכים – אך בפועל הוא זקוק למידה של תסכול.
במלכודת אנו לעיתים מתאמצים, מזינים, נותנים ולמעשה גורמים לו - לא לעשות לבד, לא להתמודד.
אני מצאתי שאחד הדברים שעוזרים לי כשאני מזהה את מאמץ היתר שלי,
הוא להעלות מול המטופל את חלוקת האחריות שלנו:
מה לדעתו האחריות שלי בתהליך,
ומה לדעתו האחריות שלו,
ממקום של סקרנות וחקירה, במרחב לא שופט ולא ביקורתי.
לרוב, אלו פגישות מרתקות שמלמדות את שנינו על אחריות באופן כללי, על אמון בקשר ועל מה מתרחש בקשר ובתהליך הספציפיים.
האם אתם מזהים מאמץ יתר?
כיצד גורם לכם להרגיש?
ומה עוזר לכם להתמודד?
דנה
Comentários