• Dana Keissary

להציל את המטופל

כמטפלים אנחנו ממש רוצים לעזור למטופלים שלנו. זה מאוד טבעי. זה חלק מרכזי מהסיבה שהחלטנו להיות מטפלים. אנחנו לומדים הרבה שנים, הולכים להדרכה, מתמקצעים, צוברים ניסיון, ולכן זה אך טבעי שנרצה שלטיפול שלנו תהיה השפעה טובה, שנצליח לעורר שינוי, שנצליח לעזור למטופלות ולמטופלים.

לצד הרצון המאוד טבעי לעזור מתעורר בנו לפעמים גם הרצון להציל, הדחף להציל את המטופל. הרצון להציל הוא משהו שעלינו להבחין בו, ללמוד לזהות אותו, להכיר בו ולהתבונן לעומקו.

רגשות ותחושות הצלה יעלו בנו באופן טבעי מפעם לפעם. זה יקרה בנסיבות מסוימות או מול מטופלים מסוימים. ברוב המקרים הרצון להציל יפעיל אותנו מבפנים עוד בטרם נהיה מודעים אליו, הוא יופיע באופן עמוק וישפיע על הקשר הטיפולי באופן שעשוי לחטוף אותנו ואת הנוכחות הטיפולית שלנו.

הרצון להציל - איך זה מרגיש? איך זה בא לידי ביטוי?

הרצון שלנו להציל את המטופלים יכול להתבטא בדרכים שונות ומגוונות בתהליך הטיפולי. בבסיס, אנחנו פשוט נרגיש "מגויסים" יותר לתהליך או למטופל הזה, נרגיש דחיפות עמוקה יותר לעזור ולאט לאט נרגיש שאנחנו מושקעים יותר, מגיבים יותר, מתאמצים יותר, ונכונים יותר לעגל פינות בסטינג ובגבולות. להלן שני מצבים עיקריים שמתרחשים במקרים כאלה: 1. מצוקת המטופל גורמת לנו להפר את הסטינג ולרכך גבולות: כשמטופל במצוקה ברור שנרצה לעזור לו. כשיש מטופל שאנו מחבבים יותר או מזדהים איתו יותר זה טבעי שנרצה לעזור לו "קצת יותר". אך לעיתים הרצון להציל יגרום לכך שנצא מגבולות הסטינג והטיפול באופן שמזיק לתהליך ולא תורם למטופל. איך זה יתבטא או יורגש? זה עשוי להתבטא בכך שנעביר את הטיפול לסוף היום כדי שנוכל להאריך את הטיפול עבור המטופל. זה עשוי להתבטא בכך שסשן של שעה יהפוך לסשן של שעה וחצי או שעתיים מבלי שנדרוש תשלום נוסף. זה עשוי אפילו להתבטא בכל שנסכים לצאת מגבולות הקליניקה ולהיפגש עם המטופל בביתו או בביתנו.

זה יכול להתבטא בכך שנסכים לוותר על תשלום או לעשות הנחה מבלי לעצור ולבחון את הנושא לעומק.

זה עשוי להתבטא בכך שפתאום נספר למטופל הזה דברים אישיים יותר או נרצה להכניס אותו לעולמנו.

2. רגשות חיבה ו/או התעוררות מינית שלא מקבלים מקום בטיפול או בהדרכה

מותר לנו להרגיש שאנחנו מחבבים מטופל מסוים יותר מהאחרים. זה מקום להתבונן בו כי בדרך כלל זה קשור הן לסיפור שלנו והן לסיפור של המטופל. אך מה קורה כשאנחנו מפתחים רגשות חיבה למטופל והרגשות האלו מעוררים בקליניקה אותנו או את המטופל ואיננו מבחינים או מודעים לכך? כאשר אנו מזדהים עם הרצון להציל את המטופל ומרגישים אליו חיבה, אנו עשויים, בחלק מהמקרים, לחוות התעוררות מינית בקליניקה הן מצד המטפל והן מצד המטופל. התעוררות מינית בקליניקה היא נושא טבעי מאוד ומורכב מאוד שלא נוכל להעמיק בו במאמר זה, אך עלינו לשים לב שלעיתים הרצון להציל את המטופל יגרום לכך שלא נביא את אותה התעוררות להדרכה או שהמטופל יחווה התעוררות ולא נדבר עליה בקליניקה. לכן, עלינו לשים לב במיוחד לנושא זה ולהביא להדרכה מקרים בהם: 1. התעוררות מינית שעולה מצד המטופל/ת אינה מקבלת מקום בטיפול.

2. התעוררות מינית שעולה מצד המטפל אינה מגיעה להדרכה.

3. רגשות חיבה או רגשות "הוריים" חזקים למטופלת או מטופל מעוררים בנו בושה ואנו לא מביאים את זה להדרכה או מעבירים מסר מטעה בהדרכות. מתי הרצון להציל עשוי לעלות? הרצון להציל את המטופלת או המטופל עשוי לעלות בכל מיני שלבים של הטיפול, של המטופל, ושלנו, ובמיוחד כאשר: 1. אנו נמצאים בתקופה מאתגרת בחיינו הפרטיים - בתקופות כאלו אנחנו עשויים להיחטף בקלות יותר, לאבד את הנוכחות הטיפולית בקלות יותר ובאופן כללי להיות מופעלים יותר מהשדה ומהקשר הטיפולי.

2. העברות והזדהויות פועלות באופן מהיר וחזק - מול מטופלים מסוימים (שבאופן טבעי הדבר קשור לנרטיב ולדפוסים שלהם) נחווה העברות והזדהויות מהירות וחזקות יותר, חוטפות יותר. זה כמובן לא סימן שאנחנו לא מטפלים טובים וזה עשוי לקרות גם כשאנחנו כבר מאוד מנוסים, זה משהו שקורה בתהליכים מסוימים ומול מטופלים מסוימים.

3. כשאנו בתחילת הדרך ומאוד רוצים להצליח - בתחילת הדרך הרצון לעזור והדחף להציל חזקים הרבה יותר באופן טבעי. אנחנו פחות מיומנים בזיהוי העברות והזדהות בזמן אמת, אנחנו נוטים יותר ליפול לנקודות עיוורון וקשה לנו יותר לשמור על הסטינג והנוכחות הטיפולית מאחר שאנחנו ממש רוצים שהטיפול יצליח והקליניקה תגדל.

הרצון להציל - נורות אזהרה הרצון להציל הוא אחת מנורות האזהרה החזקות ביותר בתהליך ובשדה הטיפולי.

על פניו נראה כי הרצון להציל את המטופלים שלנו הוא רגש מיטיב, אך מתחת לפני השטח, עמוק עמוק בתהליך שלנו ושל המטופלים שלנו - הרצון להציל למעשה פוגע במרחב הבטוח, פוגע במערכת היחסים מטפל-מטופל, פוגע בתהליך ועלול לגרום להפרה של כללי האתיקה ולפגיעה במטופל.


הרצון להציל ואחריות המטופל לתהליך


מעבר לפגיעה בתהליך, בסטינג, בגבולות ובאתיקה המקצועית שלנו, חשוב להבין לעומק שהרצון להציל לוקח מהמטופל את האחריות לטיפול ובכך פוגע במטופל ובסיכוי שלו לחוות תהליך מיטיב. כאשר מטופל מגיע לטיפול יש לנו אחריות מקצועית כלפיו - להעניק לו שירות מקצועי, לתת לו כלים ושיקופים, להיות שם בנוכחות טיפולית מיטיבה, להחזיק כשמטופל מרפה, לשמור על הסטינג והגבולות, לשמור על המסגרת הטיפולית ועל התהליך. מנגד, למטופל יש אחריות באותה מידה ממש - להתמסר לטיפול, להגיע בזמן, לשלם, להתבונן על חייו בכנות ולקחת אחריות על התהליך שלו ועל חייו, לבחור את הבחירות שלו. כאשר אנו "קופצים ראש" להציל את המטופל אנחנו במידה רבה לוקחים ממנו את האחריות הזו, מוותרים על חלקו בתהליך ובכך פוגעים ביכולת שלו לקבל אחריות על הטיפול ועל חייו. אם הדבר ימשך לאורך זמן זה ימנע מהמטופל להפיק תועלת מהטיפול, לעשות שינויים מיטיבים בחייו ולחוות בעצמו מסוגלות, עצמאות וסיפוק.

מה לעשות כשאנו מזהים את הרצון להציל

כמטפלים, עלינו לבחון על בסיס קבוע את המניעים שלנו ואת ההתנהלות שלנו, במיוחד בנקודות בהן הרצון להציל מורגש ועולה. מה לעשות אם אני מזהה את הרצון להציל? 1. קודם כל להכיר בו ולא להיבהל. לזכור שזה טבעי.

2. לא להישאר לבד, לאפשר לאדם נוסף, מקצועי, "להחזיק" את התהליך איתי. 3. לבחון בעדינות את הרגשות, המחשבות והתחושות שלי. 4. לבדוק יחד, בהדרכה, מהן התגובות הכי ראויות עבורי ועבור המטופל.

5. לבחון באופן עמוק וכנה את הרצון להציל מהצד שלי (בסיפור שלי) ומהצד של המטופל (בסיפור החיים של המטופל)

6. להחזיר את המרחב והקשר הטיפולי למציאות של הקשר, של היחסים (מטפל-מטופל). 7. לבדוק שוב ושוב האם הרגשות שלנו, המחשבות שלנו והתגובות שלנו מייצרים מרחב בטוח עבור המטופל. 8. לחדד את כללי האתיקה ולשים לב שאנחנו לא מתפתים להפר אותם 9. להתעמק בהעברות וההזדהויות בשדה האישי שלי ובמפגש עם השדה של המטופל.

10. לבדוק האם קורה משהו שעלול לפגוע באופן מכוון או שלא מכוון בי או במטופל. 11. במקרים קיצוניים - אם המרחב מוצף מדי, אם איננו מצליחים להחזיר את הקשר למציאות טיפולית או לחזור לנוכחות טיפולית - נבחן בהדרכה את אפשרות לסיים את התהליך או להעביר את המטופל למטפל אחר.

ההיכרות שלנו עם הרצון להציל בתוכנו חשובה לתהליכי הטיפול שלנו ולהתפתחות שלנו כמטפלים. התבוננות עמוקה על הרצון להציל ושמירה על הסטינג והנוכחות הטיפולית מאפשרים לנו לגדול כמטפלים, להתרחב בהרגשה שלנו, לזהות נקודות עיוורון ולמצוא פתרונות תוך כדי תנועה ולא בדיעבד, וכמובן – לשמור על מרחב בטוח למטופלים ולאפשר להם תהליך מיטיב ומועיל.

לקראת סיום, אתן שתי נקודות למחשבה, שני דימויים שעוזרים לנו לזכור: 1. כשילד נופל ומקבל מכה האם הוא זקוק לאמא תומכת, נוכחת או לאמא מוצפת ודואגת?

2. כשילד גדל ומתפתח - האם הוא זקוק לאמא שתציל אותו כל הזמן ותעשה הכל בשבילו או שהוא צריך גם לקבל אחריות ולחוש מסוגלות? לסיום, אשמח לשמוע מכם - האם המאמר האיר לכם משהו לגבי הרצון להציל? האם הרגשתם את הרצון להציל בטיפול? מול מטופלים?