• Dana Keissary

כשמטפל מרגיש מיצוי ותקיעות בתהליך הטיפולי

לעתים במהלך תהליך טיפולי אנו מרגישים תחושות תקיעות או מיצוי. בשלב כזה עשויים לעלות בנו סימני שאלה: האם הטיפול מיצה את עצמו? האם המטופל הגיע לשלב בו התהליך מגיע לסיומו?


אקדים ואומר כי איני עוסקת במאמר זה במקרים בהם המטופל מביע רצון לסיים את התהליך (מכל סיבה שהיא) אלא במקרים בהם התחושה שיש לסיים, שאין מה לעשות יותר, או שהגענו למיצוי עולה ומורגשת אצל המטפל. תחושות מיצוי ותקיעות יכולות להתבטא בקליניקה ובתהליך בכל מיני אופנים:

  • תעלה אצל המטפל תחושה שכבר מיצינו, שאין חדש, שהכל נאמר

  • תעלה תחושת תקיעות או תחושה שכבר אין "טעם" להמשיך

  • תורגש עייפות גדולה אצל המטפל מול אותו מטופל או מטופלת

  • תעלה תחושה חוזרת שאני לא יודעת מה לעשות עם המטופל הזה או לאן להמשיך

  • יורגש "ערפל" או כובד בחדר במהלך הטיפול

  • לעתים זה יתבטא בתקלות כמו איחורים, טיפול שלא מצליח להתקיים, תקלות שונות במהלך הטיפול בקליניקה, הסחות דעת

  • תעלה תחושה של שעמום או אפילו התנתקות אצל המטפל מול המטופל

  • תעלה תחושה אצל המטפל שהמטופל כבר לא זקוק לו ויכול להמשיך לבד


כמובן, כל תחושה כזו יכולה לנבוע הן ממיצוי אך באותה מידה יכולה להעיד על משהו אחר לגמרי. למעשה, עלינו לבדוק לעומק כשעולה בנו התחושה שהטיפול מיצה את עצמו ואין מה לחדש או כשאין טעם להמשיך. אנו בודקים את עצמנו משום שאותן תחושות עולות אצלנו ולא תמיד גם אצל המטופל ומשום שהן כמו נורה מהבהבת שמסמנת לנו לשים לב למשהו שמתרחש בתהליך. הנה מספר כיוונים שכדאי לנו לבדוק במקרה של תחושות מיצוי בתהליך האם תחושת המיצוי ספציפית למטופל ולתהליך מסוים? ההזמנה הראשונה שלי היא לבדוק האם תחושות המיצוי והתקיעות מורגשות ועולות בי כמטפלת מול מטופל ספציפי או שזה קורה לי עם כמה וכמה מטופלים (או עם כולם). הסיבה שאבדוק קודם כל את זה היא כדי להבין האם אני כמטפלת נמצאת בתחושת מיצוי או תקיעות כללית שאינה קשורה דווקא לתהליך מסוים, והאם כדאי לי ללכת להדרכה ו/או טיפול אישי כדי לבדוק לעומק את תחושות המיצוי והתקיעות שלי.


אם אכן תחושות המיצוי והתקיעות עולות בי בהקשר של מטופל או מטופלת מסוימים, אמשיך ואבדוק הלאה. האם התהליך נמצא בשלב של רגיעה?


לעתים מה שקורה הוא שהתהליך הגיע לשלב של רגיעה. שלבי התהליך אינם ליניאריים, ישנם שלבים של סערות והצפות וכן שלבים של רגיעה. אנו מתורגלים כמטפלים להתמודד עם שלבי הקושי, ההצפה, השלבים הסוערים, אך עלינו ללמוד לזהות ולשהות גם בשלבים הרגועים. בשלב הרגוע תעלה בנו תחושה שאין קושי ספציפי בחייו של מטופל, ש"נגמרו" הנושאים לעבוד עליהם או לדבר עליהם, שאין על מה לעבוד.


כשזו ההרגשה, עלינו לעצור ולבדוק:

מהי העמדה שלנו לגבי המהות של "טיפול"? האם טיפול הוא תהליך שנעשה רק כשיש קושי? האם מטופלים זקוקים לנו רק בזמן סערה?


מה קורה לנו מול שתיקה, רגיעה, מנוחה?

האם כמטפל וכבן אדם יש לי קושי מסוים מול עצירה, קצב איטי יותר, מול רגיעה ושתיקה? האם פחות נוח לי ברגעים או בשלבים כמו אלו? אם כן, אפשר לברר את הנושאים האלו לעומק במסגרת ההדרכה או במסגרת טיפול. אם לא מדובר בשלב של רגיעה בטיפול, נעבור לבדוק הלאה. האם נלכדנו בהעברה, הזדהות או שחזור?


קשר טיפול מתרחש בהקבלה לתהליך התפתחותי אותו כולנו עוברים מיום לידתנו ועד נשימתנו האחרונה. כשאנו מרגישים שהקשר הטיפולי מיצה את עצמו, עלינו להתבונן על כך מנקודת מבט של שלב התפתחותי. בשלב החשוב והמכריע בו ילד או ילדה עוזבים את בית הוריהם. כמטפלים, כדאי לנו לבדוק עם המטופל מה התרחש בשלב הזה בחייו, על מנת לוודא שלא נחטפנו לתוך העברה ו/או שיחזור. למשל נבדוק:


  • האם אחד מהוריו לא רצה שיעזוב את הבית?

  • אולי המטופל עזב את בית הוריו, אך לא מצליח לקיים מערכות יחסים בוגרות

  • האם המטופל לא רצה לעזוב את בית הוריו?

  • האם המטופל עזב את בית הוריו, אך ממשיך לקבל מהם שירותים כגון: כביסה ואוכל?

אנרגיה של העברה עשויה להיות כה חזקה עד שלא נהיה מודעים לה. לכן, חשוב שנעבד אותה בהדרכה, לא לבד, על מנת לאשש או להפריך אותה.

כשהאימפולס לסיים הוא רק שלנו במקרים בהם עולה בנו דחף או רצון לסיים את הטיפול, להכריז על מיצוי או לומר למטופל שהוא כבר יכול להמשיך בדרכו בעצמו - עלינו לעצור ולתת תשומת לב עמוקה עוד יותר. כמטפלים, עלינו לקחת בחשבון שאם הסיבה לסיום הטיפול אינה אתית, אלא מבוססת על תחושה שלנו שהתהליך מיצה את עצמו, עלולה לעלות אצל המטופל הרגשת בלבול, דחייה או נטישה. מטופלים רבים לא יחושו את ההרגשה במיידי, ואם כן, הם לא בהכרח יעלו אותה מולנו, כיוון שיהיו בעמדה פגועה (לעיתים לא מודעת). בשני המקרים אנו עשויים לחטוא למטרה ולגרום לנזק שכלל לא נהיה מודעים אליו. כאשר ילד עוזב את הבית יש משמעות עצומה לשאלה אם הוא עוזב מרצונו או מתוך כורח עקב רצון של מישהו אחר. אותו דבר קורה בטיפול. אם הרצון בא ממנו - עשויה להיות בפרידה תחושת משמעות עמוקה, מוכנות והצלחה. אם האימפולס לעזוב לא מגיע מהמטופל - הוא עלול במודע או שלא במודע להרגיש שאינו מוכן, להרגיש שהוא לא מקבל תמיכה, שנוטשים אותו.


למעשה, ברובם הכמעט מוחלט של המקרים בהם הרצון לסיים את הטיפול עולה רק אצלנו (בשל תחושת מיצוי) לא יתאים לומר זאת למטופל ועלינו לבדוק תחושה זו לעומק. מניסיוני, ברובם של המקרים נגלה שאנו בשלב המנוחה של גל הפעימה הטיפולי.


העמקה: מעגלי הפעימה בתהליך הטיפולי






בכל פעימה בחיים מתרחש מעגל גירוי-טעינה-פריקה-מנוחה. כשהמעגל הזה אינו מופרע ומתממש מתחילתו ועד סופו אנו מגיעים לאיזון, אנו מווסתים יותר. מעגל זה מתרחש בנשימה, בסקס, בויכוח, בכאב, באכילה, בפעילות גופנית, ביצירה, ברגשות, במחשבות, במפגש ופרידה, ובכל תחושה גופנית. אותו מעגל פעימה מתרחש ומבקש להתממש גם בתהליך טיפולי. המעגל מתקיים בתהליך כולו וכן בכל מפגש בפני עצמו.

כמטפלים, עלינו לזהות אם אנו יודעים להשלים את המעגל בתהליך הטיפולי עד לרגע המנוחה, כולל מיצוי של שלב המנוחה.


שלב המנוחה הוא שלב קריטי.

בשלב המנוחה ניתן רגע להרפות, לספוג, לנוח, לעבד, להתכונן כדי להתחיל שוב.

כשאנו מאפשרים לעצמנו לנוח אחרי שעברנו את הגירוי, הטעינה והפריקה נחוש ויסות מחשבתי, רגשי, רוחני וגופני. קצת כמו נוכל להישען אחורה ולהרים רגליים בבית על הספה אחרי יום עמוס ומלא תנועה. בשלבים או ברגעים סוערים מערכת העצבים פועלת מתוך מנגנון ההישרדות. כשאנו מאפשרים למעגל לעבוד באופן מלא ולהגיע לפריקה ואז למנוחה - מערכת העצבים תיעשה בהכרח מווסתת יותר.


אם נחווה את המעגל הזה שוב ושוב נוכל להתמודד עם אתגרים בצורה טובה יותר.

בשלב המנוחה - בשלב הרגיעה (בין אם זה בסשן ספציפי או בחלקים מהתהליך) - מתרחשים קסמים עולות תובנות חשובות. זהו שלב הכרחי בתהליך טיפולי שלם, המאפשר ליחסים, לנושאים וקשיים לקבל מימד אחר של עיבוד.


כמו כל פעימה בחיים, גם טיפול הוא פעימה. על מנת שתהליך טיפולי יחווה כמעגל שלם, עליו לעבור בכל שלבי המעגל.


למעשה, שלב המנוחה הוא הזדמנות פז:

הזדמנות להאט, להתבונן, להקשיב, להרגיש, להתקרב ולהתכונן לגל הבא.


כמטפלים, עלינו ללמוד לזהות את שלבי הפעימה השונים בתהליך של המטופל, להתכונן אליהם, להביא תשומת לב ובעיקר - לעשות לכל אחד מהם מקום ולאפשר להם להתממש. לסיכום, ראינו איך תחושות מיצוי בטיפול יכולות לעלות באופנים שונים ולנבוע ממקורות שונים. כאמור, כשתחושות אלו עולות בנו כמטפלים, עלינו לבחון לעומק את המקור וכמובן כדאי לנו לעשות זאת במסגרת של הדרכה, כדי לא להיות לבד, כדי לא ליפול לנקודות עיוורון או להיחטף להעברה ושחזור, וכדי לקבל תמיכה. באופן טבעי, כאשר תחושת המיצוי היא הדדית, כאשר המטופל מעלה את הבקשה לסיים את הטיפול, גם שם נבדוק דברים לעומק, אך זהו נושא למאמר אחר וההתיחסות היא שונה לחלוטין. אשמח לשמוע היכן הנושא פוגש אותך? האם המאמר תרם לך או חידש לך? האם קרה לך שחשת תחושת מיצוי מול מטופלת או מטופל?