הלוויתן, סרטו החדש של דארן ארונופסקי, הוא בעיני סרט חשוב ויצירת מופת. מעבר למשחק המופלא של ברנדן פרייזר, הדמות הראשית, התסריט מבריק, הצילום מיוחד והאווירה בה הסרט מצולם ייחודית מאוד - הסרט ברובו מצולם בבית אחד, בתוך הבית של צ'ארלי, גבר עם משקל יתר שלא יוצא מביתו.
צ'ארלי הוא גבר במשקל גבוה שמסכן את חייו (כמעט 300 קילו) אשר מנהל חיים בודדים למדי בביתו ומנהל מעט מאוד קשרים. הוא מלמד כתיבה דרך האינטרנט והסרט חושף בפנינו לאט לאט את הסיבות להסתגרותו, ואת הפצע שיש בינו לבין בתו, איתה נותק הקשר למשך שנים.
עבורי הלוויתן הוא סרט אודות הצורך שיש לכולנו לקבל הכרה, קבלה ואהבה, על המחיר שאנחנו משלמים כשלא מקבלים אותנו, לא מכירים בנו ולא אוהבים אותנו, ועל הפנטזיה התמידית שמתישהו זה יקרה, שמתישהו יקבלו, יכירו ויאהבו אותנו.
על נתק ופצע התקשרות בין הורים וילדים
במערכת יחסים בין הורה לילד יש צורך בבטחון, מוגנות, מילוי צרכים, קשר, אהבה וקבלה. לא תמיד ההורים יודעים או ידעו איך לעשות זאת נכון, לא תמיד החיים אפשרו קשר בטוח ומקבל, בהרבה מקרים נפגוש שם פצע וכאב.
כילדים להורים, קשה לנו לתפוס זאת שההורים שלנו אינם מבינים אותנו, אינם מקבלים אותנו, או כשהם נטשו או לא נתנו לנו מספיק בטחון, חום, אהבה וקשר. בין אם קיים נתק או לא, רבים מאיתנו יעברו שנים ותקופות של ציפייה של תקווה לכך שהורינו יכירו בטעות, יקחו אחריות ויבקשו סליחה, או לפחות יכירו בכאב שנגרם לנו.
על האפשרות לריפוי וקבלת אחריות
בקליניקה, אני פוגשת לא פעם פגיעות ופצעים בין הורים לילדיהם. המקור לכך יכול להיות חוסר מודעות, רקע תרבותי, רקע של קושי כלכלי וטראומה של ההורים עצמם. לא משנה מה הסיבה, לא משנה כמה שנים עברו ואם "הילד" בן 8, 22 או 56 - תמיד תהיה שם ציפייה ותקווה שההורה יקבל אחריות, יכיר בכאב שנגרם. ולא משנה כמה שנים עברו - תמיד יש שם תקווה לריפוי. גם כשקבלת האחריות לא מגיעה. האפשרות שלנו לטפל בפצע הזה, לעבד אותו, היא האפשרות שלנו לסמוך על מערכות יחסים בחיינו. כמטפלת אני מכירה בכך שלפעמים ההורים כשלו או פגעו עד כדי כך שאי אפשר להיות איתם בקשר - זה מובן, וזה בסדר. חשוב לתת גם לזה הכרה. במקביל, מתישהו בתהליך טיפולי, גם אם אין הכרה בכאב מצד ההורים, תהיה הכרה מצד הילד, כאדם שנפגע, שהוריו לא יכלו לעשות אחרת, שזה היה הכי טוב שלהם, שזה מה שקרה וכך זה קרה. לילדים כאלו אני רוצה לומר - אפשר לחוות ריפוי גם אם לא ביקשו מאיתנו סליחה. אפשר לסמוך על מערכות יחסים ולקיים מערכות יחסים מיטיבות גם אם מערכת היחסים עם ההורים שלנו פצועה. זה קשה, אבל זה אפשרי. ולפעמים יש רגע כזה שחיכינו לו שנים רבות, שהורה מכיר בטעות, בנטישה, בפגיעה, שהורה מסכים להכיר בכאב שזה גרם לבנו או בתו, ומסכים לקבל אחריות על כך - זה רגע שמשנה המון. גם אם אי אפשר כבר לכפר, לתקן את מה שהיה, זה רגע משמעותי ממש. ובלי לעשות לכם ספויילרים לסרט, רק אגיד - לכו לראות.
Comments